שום דבר טוב לא יצא אף פעם משבת בבוקר. שבע בבוקר ביום שבת זו שעה שיכולה מחר להיעלם מכל השעונים שבעולם וייקח לרוב האוכלוסייה כמה שנים טובות להבחין בכך. רק דתיים והורים צעירים ישימו לב להבדל. אמא שותה המון קפה ואבא קורא המון עיתון? מדובר בזוג השרוי בדיכאון. המון קפה כדי להתעורר לתוך היום הזה, המון עיתון כי אולי ראיון עם גל גדות יצליח להעביר את הזמן. שבת בבוקר זה לא זמן לשום דבר, בטח שלא למחאה.
אבל בשבע בבוקר ביום שבת זאב טנא ומאיר הכלב מחכים בחניון בדרום העיר. למרות השעה זאב נראה ערני ונמרץ, שזה די הגיוני בהתחשב בכך שחגג במאי יום הולדת שבעים. איתו עומדים חברי הלהקה של זאב (קוסטה קפלן, יונתן יידוב, אודי בונן ועדיאל גולדמן), וצלמת מקועקעת – כולם בסוף שנות העשרים, ולעומתו נראים שעדיין מנסים לאסוף את עצמם מהרצפה. זה לא דבר חריג אצל זאב, האיש שחצי מתל אביב חברה שלו, ושמסתובב בעיקר עם אנשים שצעירים ממנו בארבעים עד חמישים שנה. ואת כל מי שמבלה איתו רגע זה גם לא מפתיע: הוא חד, חייכן וחם בצורה בלתי רגילה, דקיק ולבוש תמיד בטי שירט ובמכנסיים קצרים. וכן, הוא גם מהנדס מזון מצליח, והאיש של נקניקיות "פרנק", ואולי זה לא מפתיע שזה האיש שגורם לאנשים להתאהב ולדלוק אחריו גם בשבת בבוקר, ושמשוכנע שהוא זה שיזיז פה עניינים. האיש שהמציא את השניצל הקפוא חייב להבין משהו בנפש הישראלים.
כולם יחד מחכים למשאית או "המסעית" שתגיע ותאסוף את החבורה למסע הופעות מחאה בארבעה מוקדים לאורך הקו הירוק, תחת הכותרת "Make Israel Small Again". "מחאה על חמישים שנות כיבוש", כי עכשיו מציינים את זה. זה רק נשמע כמו משהו פופוליסטי שמצטלם יפה, אייטם שלעולם לא ישודר בגיא פינס, אבל אף נפש בעולם לא יכולה לקחת מזאב טנא את העקביות וההתמדה במחאה. האיש הוא שעון סטופר של הכיבוש, מציין סדרתי, מוחה קולני ונאמן, זמר מחאה במדינה שלא מכירה את המושג הזה. כבר למעלה משלושים שנה הוא מקליט בעקביות ובכוחות עצמו את האלבומים שלו, תמיד מוקף במוזיקאים הצעירים המעניינים ביותר בסצנת האינדי המקומית, תמיד תוקף את האוזן בקול צרוד ובמילים נוקבות. והוא מתעסק בכאן ועכשיו, שזה כאן ועכשיו שלפחות מבחינתו לא משתנה כבר שלושים שנה. מלחמות, לוויות, כעס, אבדן שליטה, אבדן הדרך, אבדן צלם אנוש. החומרים מהם כותבים להיטים לרדיו. והרדיו מצדו? שבת בבוקר והוא מנגן עכשיו אגאדו של בריכה בקלאב מד, ואז עובר בחדות ל"הללויה" של גלי עטרי באנגלית דווקא. הללויה וויט דה סונג.
המשאית מגיעה והיא בעלת הכיסוי המושלם למסע שכזה. צדדיה הן יריעות ברזנט ענקיות של פרסומת למלבין כביסה. לאורך היום הזה אנחנו נתקל בעוד דימויים קלישאתיים מן הסוג הזה, וזה כי המציאות היא תמיד מטאפורה בוטה מידי. מעמיסים ציוד אחרון ואז נצא לדרך. לאורך המסע זאב והלהקה יפגשו להקות אחרות שיצטרפו לפסטיבל הנודד ומקווים גם לשיירות של תומכים שיתלוו, וככה אולי היום, ביום שבת, יצליחו להפסיק את הכיבוש. אולי בגלל שכל שאר המדינה עסוקה בקפה ובעיתון, בתינוק שמשחק על השטיח, בפרשת השבוע או בגל גדות, אולי הם לא יבחינו בכך שמישהו שמט להם את הכיבוש מתחת לרגליים. התכנית היא לתפוס את העולם שהוא ישן. אבל קודם כל יש את מה שיש - שיירה של חמש מכוניות מלוות את המשאית לנקודת ההופעה הראשונה – העיר חריש.
תחנה ראשונה: רוקנרול בהירושימה
חריש, עיר רפאים בנקודה הצפונית ביותר של הקו הירוק. קיבוץ שננטש והוסב למושב והיום הופך לפרבר. כיום מתגוררים בו 970 אנשים, ובמהלך השנה הקרובה יאוכלסו במאות הבתים שנבנים כאן בהתקף חרדה 25,000 בני אדם. עיר בבנייה. למען האמת, אין כאן כמעט כלום חוץ מבנייה. מנופים, פיגומים, שלדים של רבי קומות, מדרכות לא מרוצפות וכיכר תנועה מכוסה בחול. מסביב גבעות ירוקות של השומרון, אבל בעיר הקמה לתחיה, כשמה כן היא, מישהו ביצע חריש עמוק ועקר כל סימן לצמחייה. טיפה של צל אין במקום הזה. הכל חשוף, אפור ומהונדס. תחנת אוטובוס נטולת מספרי קווים ומדרכות שכבר צבועות בכחול-לבן וממתינות לנהגים ולדוחות המניבים שבאמתחתם.
המשאית חונה בשדרה הראשית המובילה לכיכר תנועה. יריעת צל נמתחת מהגג, החברים הצעירים מחברים את הציוד, והופכים את המשאית לבמת הופעות. מכשירים את הקרקע חומה ומגדל סטייל. כולם עוד לא כל כך מאמינים שמה שעומד להתרחש באמת עומד להתרחש. מישהו בטוח יעצור את זה. אבל חריש לא עומדת להתנגד למופע המחאה המאולתר ברחובותיה - וזה כי אין פה בני אדם שיתנגדו. אפילו רוחות רפאים אין פה. זאב והלהקה מופיעים. אי אפשר להבין את האנרגיה שיש לאיש הזה. איזו זעקה מרושלת חותכת וכנה יש לו. כל מילה סלע. זה נשמע כמו רוקנרול, הדבר הזה שהיה פעם. "יש כאלה שמאבדים עין במלחמה / יש כאלה שמאבדים יד במלחמה / אבל אני, אני שיחקתי אותה / אני איבדתי רק את החבר שלי במלחמה".
כל המילים הללו נבלעות בוואקום האדיר שהוא חריש, שהיא הבורגנות, ולמה לא כל יום שבת. אין אף אדם ברחוב שעובר, אין אף הד לקולות הנשמעים. רק כעשרים אנשים שהצטרפו למסע עוד מתל אביב, שותים בירה ואוכלים אבטיח ונהנים. זאב יורד נרגש מהמשאית. שבועות על שבועות של תכנון פיראטי של המסע מגיעים לבסוף לכדי מימוש. וזה יפה וזה כל כך נדיר. ומקפלים את הציוד, ומקפלים את יריעת הצל, ובתהליך סיזיפי שעוד יחזור על עצמו כמה פעמים היום, המסע מקפל את עצמו לתוך עצמו וממשיכים לנקודה הבאה. מאיר הכלב ישן באוטו וזאב שותה קפה שחור בכוס קטנה עם כפית גדולה בתוכה. מסוכן.
תחנה שנייה: רחובות הולנדיים וכיכרות תנועה
שתיים בצהריים. השיירה הגיעה לנקודת המפגש. נקודות הציון להיכן המשאית עומדת לעצור ולקיים את הופעותיה פורסמו מבעוד מועד, רק שעכשיו מסתבר שהנקודה הנוכחית היא כנראה טעות. הובלנו ללב שכונת הרחבה במושב "ניצני עוז", שהדבר הראשון ואולי היחידי שאפשר להגיד עליו הוא שהוא ממוקם ממש קרוב לכביש 6. מהמקומות האלה שבערך שלהם בוויקיפדיה יש תמונה של כיכר תנועה. שכונת הרחבה צפויה ורגילה, בתים גדולים, מכוניות שנראה שרובן עברו שטיפה במנהרה אתמול, כחלק מהסידורים של שישי. וכרגיל, רחוב הולנדי, חומות גבוהות, אתר הנצחה בלב המושב. אבל לא כאן תכננו להופיע, אולי זה עניין של אישורים, אולי כי לא נעים להפריע את מנוחת השכנים. כך או כך המשאית מובילה מחדש, הפעם לנקודה מחוץ למושב, לצידו של כביש עוקף, אל מול שדה חרוש וחממות נטושות.
בסוף זה מה שזה. ארבעים אנשים שנוסעים בדבקות אחרי המסע של זאב לציון הכיבוש. עוזרים ומקימים, מכינים קפה ומביאים פשטידה, מפרגנים להופעות ומאמינים במטרה. ומצלמים כי מצלמים. ארבעים אנשים. ובצד השני של המפה הפוליטית בטח יש גם ארבעים שבדיוק עושים פעילות חשובה למען מטרתם. פה ארבעים, שם ארבעים, פה הפגנה של עשרים אלף, שם הפגנה של חמש עשרה אלף בכיכר. ושאר המדינה? יום שבת. הולכים לים, קונים ג'חנון ביתי לצד הדרך. נגיד מה שנגיד על "הקיצונים שמשני הצדדים" – הם לפחות יוצאים מהבית. הם הג'חנון הביתי האמיתי.
רגע לפני שמתחילות ההופעות, בוואדי הנמוך שליד סככת ההופעה עובר רועה צאן ערבי עם עדר של ארבעים כבשים. עכשיו תוסיפו פה איזה דימוי שתרצו. זאב יורד להתלטף עם הכבשים ורועה הצאן נראה מפוחד משהו מעדר השמאלנים הידידותיים שרק רוצים לצלם אותו. זו שעת צהריים רותחת, אבל היא מלווה ברוח פתוחה ומרעננת ומתחת לצלייה נעים מאד. אל הקהל הנודד מצטרפים שני זוגות הורים צעירים וילדיהם מתרוצצים בין האנשים, משתלבים עם הכלבים שמלווים אותנו ולאט לאט כל אווירת הטבע והאחו חודרת פנימה. ההופעות מתחילות ונדמה פתאום שאנחנו בקצה הציפורן של וודסטוק. אחרי הכל זאב הוא מהדור שגדל על זמרים שהתנגדו ומחו והפגינו ולפעמים הצליחו לשנות, או לפחות לא הפסיקו לנסות. זה היה פעם, בסיקסטיז הזה שלפעמים עוד מדברים עליו. מי שהגיע הם חברי הלהקות הצעירים ועוד כמה חברים משכבת הדור של זאב. בני השלושים פלוס? אנחנו לא פה. אנחנו בחדרי ישיבות, בחדרי יולדות, בשוטף פלוס תשעים, בבין-תחומי, בבין-דירות, בבינג'. אנחנו לא בסיפור.
"תעני אסתר" מופיעים ואחריהם צמד אחים שמנגנים בלוז, ואז עולים שוב זאב והלהקה. זאב נראה עייף, אחרי הכל שעת צהריים חמה, שלאפשטונדה וכל זה, אבל זו רק האשליה של הקוסם. אם היה חשד שהאירוע הופך לפסטיבל יערות מנשה ומוזיקת עולם, הוא עולה למשאית כדי להזכיר לנו שמעבר לשדות החרושים, לערימות הקציר ולאהבה החופשית שמאיימת להתפרץ – יש לנו עסק עם מחאה, כן? אז הוא צועק. והלהקה מכסחת. ועוד פעם הוא ורק הוא, בן השבעים שלא מוכן לשתוק על מה שהוא רוצה להגיד. "בלחיצה קלה גמרנו / על אנשים שלא הכרנו / הרגנו בטח כמה בטעות / יצאתי חי יכולתי גם למות/ כל יום הפצצתי את ביירות" (ביירות). ו"עומד לי בצפירה, וזה מרגיש נורא שהחייל היחידי שלי עומד לי בצפירה / אני שולח לו אותות של הרגעה: זו לא צפירת אמת / זו סתם צפירה, על אחד שמזמן כבר מת / החייל שלי מה זה מתאכזב, כי הוא מת לזיין את האויב" (עומד לי בצפירה).
לאורך כל ההופעה, בכביש הסמוך עוברות מכוניות משפחתיות, מאטות להביט וממשיכות. אף אחד לא עוצר. אין נפש סקרנית אחת בכל הכביש. כמעט נפגשות, כמעט משיקות, וממשיכות במסלולן הקבוע מראש. ואולי זה רק בגלל שמובילי המסע מיקמו את משאית ההופעות במקום שקשה למצוא היכן להחנות את הרכב. וגם לא תלו שלט בתוך המושב. כנראה שהייתה צפייה של המארגנים לשיירה מרשימה יותר של מכוניות, למעין מסע תמיכה במטרה שהולך ומתארך ככל שמתקדם היום. כך או אחרת לא נראה שהמסע עומד לפגוש את תושבי האזור או סתם עוברי אורח. מהחשש להיסגר על ידי המשטרה, נקודות ההופעות הן מרוחקות ומכאן שאין דיאלוג עם המקומיים ואין התנגדות של מפריעים. אפשר להגיד שזה לא כל כך מזמין זרים להצטרף ואפשר להגיד ששוב השמאל מנגן לעצמו, ואפשר גם לא. ואפשר לבטל את כל האירוע הזה ואפשר גם להעריץ אותו על עצם קיומו. זה מה שזאב יודע לעשות וזה הרבה. הוא יוצא כל יום לקרב, קרב מאסף, ומי שמצטרף ברוך הבא ומי שלא - לא. ומי שיודע יודע ומי ששומע שומע. אם עץ נופל לבד ביער האם הוא משמיע קול? כן. כבר למעלה משלושים שנה שהוא משמיע קול, אולי כדאי שכולנו נכנס כבר ליער אתו.
ובינתיים עפרה, אשתו של זאב שלאורך כל היום מחלקת כובעים וסנדוויצ'ים מרגיעה חבר שעד תשע וחצי הוא יגיע הביתה. היא מסכמת בחיוך: המסע בתחנות שעוד נותרו הוא לא ידוע ומסתורי, אך נקודת הסיום ברורה – בבית מול ליגת האלופות.
תחנה שלישית: מפעל למיון ביצים
נוסעים לקיבוץ ניר אליהו, ליד כפר סבא, מכללת ברל, אולם חתונות "עדן על המים" ובית הקברות האזרחי "מנוחה נכונה לכולם". השיירה מתמקמת שוב לצד גבעה. ועוד פעם מחברים את הגנרטור, ושוב פורשים את היריעה, ושוב ממלאים חול ואבנים בדליים שחורים שיחזיקו את כל הסיפור, ושוב בירה חמה ומישהו שותה ישירות מבקבוק של פריגת תות בננה. רק שהפעם מגיעה במהרה ניידת משטרה. ממנה יוצאים שוטר ממושקף וסייר בטחון מקועקע שמחליף רשמים עם חברי להקת "המפשעות", אבל גם פה לא נרשמת התנגדות גדולה. לשוטרים לא אכפת מה המטרה של המסע, העיקר שלא יהיה יותר מידי רעש. הניידת עוזבת ומה שהסתמן כהזדמנות לשבור כמה כלים נגמר בלי נפגעים. כעת השיירה מונה פחות אנשים, בסביבות העשרים איש, חלקם הם חברי הלהקות. שלושת רבעי חברי להקת "המפשעות" נותנים מופע וודווילי, הילבילי במהותו ומאד מצחיק, ולאחריהם עולים שוב זאב והלהקה. זו הפעם השלישית שהם מופיעים היום, והם נראים קצת מוכי שמש ומיובשים, אבל נחושים. החיוך שלהם מדבק, והאנרגיות שלהם ממריאות מעל כפר סבא, מעל אולם החתונות ובית הקברות ואי אפשר להתעלם מתחושת המשמעות שמתחילה לחדור מתחת לעור.
ושוב מקפלים את המסעית. נהג המשאית, מוחמד, צעיר בשנות העשרים, נראה מותש מצמא וממתין שיפנו את אחרוני המגברים מהמשאית שלו והוא ייצא לדרכו לשבור את צום הרמדאן בביתו. לא נראה שמעניין אותו כל הסיפור הזה, ואנשי המסע מנסים במהירות לשחרר אותו לדרכו. לצדינו שלט פרסומת "אבוקות ליום הזיכרון" ומתחתיו מספר פלאפון. בצד השני אוטוסטרדה מהירה ומפעל למיון ביצים. השמש שוקעת, החום מתפוגג לאט, הכיבוש – לפי העדכון האחרון - עדיין נמשך.
תחנה אחרונה: עולם בלי אולקוס
מכאן המסע ממשיך אל נקודת הסיום – הופעה אקוסטית לגמרי בגבעה המלאכותית בכיכר הבימה בתל אביב. לפני שנה, במשך שלושה חודשים, יום אחר יום עלה זאב טנא מלווה בכלבו הנאמן על הגבעה בכיכר הבימה, אותה הוא מכנה "גבעת הטיפש" וביצע את שירו "ג'ו-איש" כמחאה על הכיבוש. מאה ימים, באדיקות, הוא עלה על הגבעה, ללא הגברה, לרוב קולו נבלע ברעש האוטובוסים והילדים המשחקים, דקלם ושר את מילותיו, מאיים לא לחדול עד שמישהו יפתור את הסכסוך. עכשיו הוא חוזר לשם, לסיים בגבעה את מה שהתחיל ועוד לא הסתיים.
זאב לא מצליח לעכל את מה שחווה היום, ולא כמות האנשים ולא ההד הציבורי יצליחו לכבות לו את המדורה. ישנה האפשרות שזאב באופן מודע או לא מכניס את עצמו למצבים דון קישוטיים חסרי יכולת אמיתית להשפיע, ואולי זו המציאות ששוב לא מתקדמת בקצב שלו. בסופם של הדברים נמצא אדם שמסרב להיכנע לייאוש, לתירוצים "שממילא שום דבר לא יישנה את המצב", שהשקיע מעצמו, מזמנו ומכספו על מנת לצאת להופעות מחאה על גבי משאית לאורך הקו הירוק כי צריך לעשות את זה. כי צריך לעשות את הדברים, כי צריך להגיד אותם. כי חוסר המשמעות שמתחבא מאחורי כל מה שאנחנו עושים לא יכול להיות הסיבה לא לעשות דברים משמעותיים.
"ג'ו איש, איך אתה חי עם זה, איך אתה אדיש. ג'ו-איש, איך אתה חי עם זה? איך אתה אדיש? סוגר עם שלם מאחורי גדר, רק בגלל שהוא רוצה ממך להשתחרר. ג'ו-איש, איך אתה חי עם זה? איך אתה אדיש? עומד ושר, להיות עם חפשי אבל שוכח להיות אנושי. שוכח שרק אתמול, אתה היית האחר ואותך סגרו שם מאחורי גדר". זאב צוחק, רוקד, מרגיש בבית. אי אפשר לטעות – הוא מאושר. מוזר כמעט איך לדפוק את הראש בקיר יכול להפוך בן אדם למאושר. אני חושב שזה קשור לאולקוס שאין לו ולא יהיה לו. החיבוק שזאב מקבל מהקהל הוא ענק. חיבוק מאנשים שהיו עדים למסע מתוק ועצוב, מעורר השראה ומדכא, המסע שהוא בסך הכל עוד תחנה במסע גדול יותר. הם מוחאים לו כפיים, ואולי אלו מחיאות כפיים של סיום. אולי הם מבקשים ממנו לרדת מהגבעה כבר, אולי הגיע הזמן שמישהו אחר יעלה. ואולי הם מוחאים לו כפיים ומחבקים כי הם לא רוצים שירד מהגבעה והם לא רואים בנמצא מישהו אחר עולה.