סביר להניח שמי שהייתה נערה באמצע-סוף שנות ה-90 תחסיר פעימה אחת לפחות מול השם אייל שחר (48). הוא התחיל כאחד מחמשת חברי להקת הבנים ששינתה את פני תרבות הפופ בישראל, היי פייב. עכשיו, יותר מ-20 שנה אחר כך, שחר חוזר לקדמת הבמה עם עיבוד מחודש שעשה ל"עומד על צוק", אחד מהלהיטים הכי גדולים של הלהקה.
"זה היה השיר שהלחנתי הכי מהר בחיי", שחר נזכר. "הייתה לנו הופעה במלון בטבריה, והייתי בחדר עם אייל דסאו. הוא נכנס לשירותים ויצא עם שני ריבועים של נייר טואלט, שככה יהיה לי טוב, שכתובות עליהם מילים. הוא אמר לי: 'שחר, יצא לי פה איזה טקסט, תראה אם אתה יכול לעשות איתו משהו'. תוך כדי הקריאה כבר זמזמתי. התקשרתי לתא הקולי שלי, הקלטתי את זה שם, ועוד אמרתי לעצמי בהודעה: 'תזכור שאתה צריך לשיר גבוה, כי נמוך זה לא עובד'. תוך שלוש דקות היה שיר".
יש כאלה שמבקרים את הבחירה לחדש דווקא את השיר הזה. טוענים שזה מזכיר מדי את מותו הטרגי של חבר הלהקה, אמיר פרישר גוטמן.
"ביקורות תמיד יהיו. אני מחובר לשיר הזה, והחידוש, שעשיתי עם נדב שפילמן, מביא אותו לדור שלא הכיר את היי פייב. כשהקלטתי מחדש ישר שמעתי את אמיר ז"ל, זה היה בלתי נשלט. הוא חלק מהשיר הזה, כל אחד מחברי הלהקה הם חלק מהשיר הזה, אפילו מייקל הרפז שכבר עזב אז. כל ה-DNA של היי פייב נמצא ב'עומד על צוק'".
יש פחד שזה לא יצליח?
"לא, אין פחד כזה. אז לא נצליח. ניסיתי כבר מלא פעמים ולא הלך כמו שרציתי. אין לי שום בעיה עם זה, הכל בסדר. לוקח פאוזה, לוחץ ריסטארט ומתחיל מחדש".
אז למה עד עכשיו לא ניסית שוב?
"הכל הפך להיות רגוע, לא רדפתי אחרי שום דבר, לא ניסיתי להוכיח כלום. אמרתי לעצמי 'אוקיי, הכל טוב ויפה ונעים ומלא פרספקטיבה, אבל באמת עשית את המקסימום בשביל עצמך? אתה מרגיש שאתה יכול לנוח?'. והבנתי שלא, לא עשיתי את המקסימום. אז עכשיו זה הזמן לעשות את זה, כי אנחנו נמצאים כאן על זמן שאול".
מבחינתי הוא חי
ב-2017 קרתה הטרגדיה שהבהירה לשחר כמה הכל זמני. שנה לפני כן, חברי להקת "היי פייב" התחילו בהכנות לאיחוד חגיגי. במהלך החזרות אובחן אמיר פרישר גוטמן כחולה סרטן, אבחון שבהמשך התברר שהיה ככל הנראה שגוי – והכל התהפך.
איך הרגשתם לפני הגילוי? מה היו התחושות לגבי האיחוד?
"אמיר ומייקל היו בתוך זה מאוד חזק, הם עבדו על האיחוד הזה. כל אחד מאיתנו התרגש כמו תינוק, זה היה סוג של בייבי שלנו. זה כאילו מישהו מנער את הבגדים שלך מאבק ומלטש אותך מכל החלודה, ופתאום אתה מבריק שוב. זו תחושה משכרת. הרגשנו שמתייחסים אלינו כאל אנשים שנתנו סטייטמנט. זה היה כיף, רכשנו את זה בדם, יזע ודמעות".
הייתם בקשר לאורך השנים?
"עם מייקל הייתה לי תקשורת והמשכנו לעבוד ביחד, גם עם אייל דסאו עבדתי עוד בהתחלה, אבל עם השנים הקשר התרופף. עם עידן לא היה קשר יותר מדי, הוא מאוד מהר התנתק, עבר לגור בניו יורק, התחתן וחי חיים שקטים עם אשתו".
ועם אמיר היה קשר?
"כשהיינו בהיי פייב לא היינו בסט פרנדס. במהלך השנים שאחר כך היו הבלחות שמאוד קירבו בינינו. כשהוא הוציא אלבום הוא הזמין אותי אליו ושמענו אותו יחד, זה היה תקליט מדהים בעיניי. הוא עדכן אותי לפני שהוא נסע להודו עם ינאי להביא את רוי, ושלח לי משם תמונות. יום אחד הוא הגיע לחומוסייה בדלהי שהיה עליה שלט 'שחר', וכתב לי 'תראה, עד לפה הגעת, גם פה אני צריך לראות אותך'. היינו בחתונה שלהם, וכל השנה הראשונה עם רוי הייתה מאוד מרגשת. נהייתה בינינו אינטראקציה מאוד אישית, מאוד מיוחדת, שלא הייתה לנו לפני כן".
מה ידעתם על המחלה בזמן ההכנות לאיחוד?
"המחלה התגלתה תוך כדי החזרות. שעה אחרי אירוע מתוקשר שהיינו בו, הוא שלח לנו הודעה מבית החולים. הוא היה בייסורים וסבל מאוד באותה תקופה, אבל הוא תמיד שמר על מקצועיות ועל כושר הנהגה ותמיד הכל היה בשליטה. הוא היה אומר לנו 'אתם תדאגו למה שצריך לעשות, ואני אדאג לסיים את זה פה ולהצטרף'. זה לא יצא כמו שתכננו. זה התפוצץ לכולם בפנים".
ביולי 2017, בחגיגה לרגל החלמתו בחוף הים, כשנכנס למים להציל את אחייניתו שנסחפה, פרישר גוטמן טבע – ולמחרת נקבע מותו. "מיטב התסריטאים לא היו חושבים על עלילה כזאת. עד היום אני לא מעכל את זה שהוא איננו. מבחינתי הוא חי, מגדל את רוי עם ינאי".
איך שמעת על מה שקרה?
"זה הגיע אליי כשמועה, קיבלתי הודעות שהטובע זה אמיר. אמרתי לעצמי שאין מצב ושאנשים אוהבים להמציא. כשהתברר שזה נכון הייתי ברכב עם המשפחה. ביקשתי מהם לרדת מהאוטו ונשארתי עם עצמי. דוממתי מנוע ופשוט התחלתי לבכות".
לפי בקשת המשפחה לא הגעתם להלוויה.
"כיבדנו את רצון המשפחה. היה לי ברור שאת סגירת המעגל שלי אני עוד אעשה ושאת הכבוד שלי לאמיר אני עוד אחלוק. באותו הערב אייל, אשתו ואני עלינו לקבר והתקשרנו למייקל. פרשנו מחצלת קטנה והרצנו זיכרונות. כשחזרתי הביתה הרגשתי מרוקן. גם אחרי חמש שנים, אני לא מצליח לתפוס את זה".
אמרו שאתם, חברי הלהקה, לא הייתם בקשר טוב ולכן לא הייתם רצויים בהלוויה.
"אני לא מקשיב לרחשים של אנשים שלא היו בסיטואציה ולא מכירים אותה. זו מלחמה שאין טעם לנהל כי אתה מפסיד מראש. זה היה כזה שוק, יום שחור. היה לי כל כך רע פיזית ונפשית, אז לא עניין אותי מה אנשים יגידו. אני לא יודע מה רץ בחוץ, אבל כחבורה, כל אחד מאיתנו הוא צלע בלתי נפרדת. אנחנו אבן דרך מאוד משמעותית זה בחיים של זה, כולנו. לאמיר הייתה השפעה מאוד גדולה עליי, גם לעידן, למייקל ולאייל. אני לא יכול לדבר בשם אמיר, אבל אני יכול לדבר בשם עצמי, ויש כאן בונדינג שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו".
אתה כועס?
"אני לא יכול לכעוס על מישהו שעבר טראומה כזאת. אני לא כועס על אף אחד, אני לא שופט אף אחד, אין בי שום תחושה שלילית לגבי מישהו בכל הסיפור הזה. כל מה שיגידו לי, אני מקבל, מחבק ומכיל. אם מישהו רוצה להגיד שהיינו לא בסדר, אני פה".
באתי לעבודה
הסיפור של הלהקה שהפכה את המדינה בניינטיז התחיל ביום אודישנים פתוח, שאליו הגיע שחר מהעבודה המועדפת שאחרי הצבא. עידן יסקין, שהיה חבר ילדות, סיפר לו על מודעה בעיתון לאיתור צעירים שיודעים לשיר ולרקוד. "הכרנו מלהקות הנוער הייצוגיות של פתח תקווה, לא חלמתי להיות בתחום בכלל. בהתחלה סירבתי לעידן, אמרתי לו שאני עושה כסף טוב בעבודה בבניין, וצוות בידור לא בא לי טוב עכשיו. הוא אמר שלא נראה לו שזה צוות בידור ואמר מה אכפת לנו לנסות".
וניסיתם.
"נסענו לתל אביב, בחיפושית המקרטעת שלי. בחוץ ראינו תור ארוך של גברים, אמרתי לעצמי 'אלוהים ישמור, מה זה כל הדוגמנים האלה?'. כולם חתיכים, שריריים, ואני עם השיער המתולתל הארוך שלי, אמרתי לעצמי שאין שום סיכוי. נכנסנו ביחד לאודישן, ביקשו מאיתנו לשיר את 'הבלדה על חדוה ושלומיק' ולעשות איזה קטע משחק, וזהו. עידן ואני התקדמנו בשלבים ביחד, ובסוף נשארנו שתי שמיניות של גברים, עד שנבחרה החמישייה המדויקת. אני הייתי השם האחרון שנסגרו עליו. רק שבוע אחרי שכל הרביעייה קיבלה תשובה חיובית, אני קיבלתי הודעה לתא הקולי שלי, 'מזל טוב, התקבלת'".
אז מבניין עברת לחדר חזרות?
"כן, נכנסנו לשנה שלמה של עבודת הכנה. עידן, אמיר ואני שכרנו דירה ביחד. חווינו את תל אביב לראשונה. אני, ילד תמים מפתח תקווה, פתאום מחזיק דירה עם עוד שני שותפים, הרגשתי שאני חי בסרט. היינו יוצאים ב-7 בבוקר וחוזרים ב-11 בלילה, זה ממש היה טירונות. התקופה הזאת הייתה כל כך אינטנסיבית, שהמוח שלי לא זוכר יותר מדי ממנה".
באותן שנים להקות בנים בריטיות ואמריקאיות כמו "טייק ד'את", "בקסטריט בויז" ו"אן סינק", כבשו את המצעדים בעולם ובארץ. "היי פייב" הייתה התשובה המקומית. ב-1997, אחרי שנה של חזרות, עלתה החמישייה להופעת הבכורה שלה בבמה הטלוויזיונית הכי גדולה של ישראל באותם ימים, "הראשון בבידור" של דודו טופז.
איך היו היחסים בתוך הלהקה?
"למדנו להכיר זה את זה תוך כדי תנועה, זה לקח זמן. זה היה סוג של ריאליטי, חמישה גברים שלא מכירים פתאום מתקבצים למען מטרה אחת, ו'יאללה צאו לדרך'. לא היו ריבים, היו חילוקי דעות. כל אחד רוצה להגיד את האני מאמין שלו".
מה הרגשת שהיה המקום שלך בתוך החמישייה? היו מעמדות?
"נתנו לי במה, אמרו לי 'בוא תשיר יפה', וזה מה שרציתי. מי חשב בכלל על מעמדות? לא היה עניין של מי בולט יותר או פחות. אמיר היה הפריטי בוי, הוא תמיד היה בפרונט, וזה היה בסדר, רצינו שזה יהיה ככה. הוא הביא את רוב המעריצות. זה מה שהביא אותן לשמוע את המוזיקה בסופו של דבר וגרם לזה להצליח".
חשבתם שזה יצליח ככה? היה חשש שתתקבלו בזלזול?
"זה היה פורמט חדש, זו הייתה אדפטציה ישראלית למשהו שקיים בעולם ומאוד הצליח. מלא אנשים הרימו גבה והתייחסו לזה כאל גימיק, מאוד טבעי שככה הגיבו. אני חושב שאם הייתי מאותם אנשים שצריכים לשבת ולבקר את הדבר הזה, גם אני הייתי מרים גבה. אבל כשראו שזה עובר דרך ומפוצץ אולמות ומחזיק קהל, הבינו שכנראה זה לא סתם. ולכן בסופו של דבר חיבקו אותנו".
לא כולם יודעים, אבל הייתם יותר מחמישה גברים שנבחרו סביב מראה חיצוני ויכולות ריקוד. הייתם אנשי מוזיקה.
"באלבום הראשון, בגלל שהכל היה מאוד ניסיוני, לא נתנו לנו כל כך להביא את זה לידי ביטוי. באלבום השני כבר היה אינפוט יצירתי. שי להב, מנהל הלהקה, ניתב והוביל ודאג שכל אחד יבטא את עצמו. כשהתחלנו לעבוד על המוזיקה הבנתי כמה אני מחובר לזה ואוהב את זה. שעות האולפן שלנו ביחד, בהקלטות, בחדרי העריכה, שם פרחתי. תלבושות וריקודים פחות היו העניין שלי, תמיד הייתי החוליה החלשה בדבר הזה. אני זוכר שחשבתי 'למה זה חייב לבוא עם התנועות האלה והמימיקות האלה, שהן לא אני? למה זה לא יכול להיות רק המוזיקה?'. אבל זה היה חלק מעסקת החבילה".
חלק מעסקת החבילה היה גם לשנות את השם.
"כן. היינו שני 'אייל', אז ויתרתי על השם הפרטי שלי, ובלהקה הייתי שחר".
ואז בחורות צרחו את השם "שחר" בהופעות, הקהל הגיב בטירוף.
"היו דברים מטורפים. בנות שחרטו עם סכין גילוח את השמות שלנו על הזרוע שלהן, בנות שהצליחו להיכנס למייקל הביתה, חיכו לו במקלחת. לי חיכו ליד הדלת. ואמיר – כמות הדירות שהוא היה צריך להחליף, זה היה קיצוני. הן היו מגיעות למשרד ההפקה, מחכות שם שעות ואפילו ימים רק בשביל האפשרות שאולי נהיה שם. היה בזה גם משהו יפה, כי הצלחנו לגעת בקהל, וכל מה שהן רצו בסוף זה חיבוק, חתימה, אולי תמונה".
כסף ראיתם מזה?
"הכסף התחלק בין חמשתנו, אבל גם 20 האחוזים האלה היו יותר מכל עבודה אחרת שהייתי מוצא בתור בחור צעיר. הרווחנו יפה מאוד, אני לא יכול להתלונן".
אז פרסום, מעריצות, כסף. חיית כמו רוקסטאר?
"הכי לא, אחרי חצי שנה חזרתי לפתח תקווה. יכולנו להרשות לעצמנו לגור לבד וגם הרגשנו שאנחנו צריכים את השקט שלנו. מאוד פחדתי שאאבד שליטה, אז לא נתתי לעצמי להיסחף ולא הפסקתי להזכיר לעצמי לאורך כל התקופה הזאת שזה ייגמר, זה לא לנצח".
זה לא פוגע בהנאה מהרגע?
"לא נהניתי מזה, אני מודה. אמרתי לעצמי שאני בא לעבודה. אני אדם שלא יודע ליהנות מהרגע. גם היום כשאני בחופשה, אני ישר חושב על הרגע שבו אני אורז את המזוודות וחוזר הביתה, על איזה באסה שזה הולך להיגמר בעוד כמה ימים".
לחזור לחיים שפויים
אחרי שנתיים של הצלחה בקע הסדק הראשון: הרפז החליט לעזוב את הלהקה ולחזור לחייו הקודמים בארצות הברית – ויצר רעידת אדמה מתחת ללהקה ולקהל שלה. "מייקל היה דמות מאוד משמעותית בהיי פייב. ברמה האנושית היה לנו כל כך עצוב שהוא עוזב, שלא התעסקנו בכמה באזז נותנים לזה. זה היה אישי שלנו, הבנתי שאני פתאום לא אראה את אחד החברים הכי טובים שלי כל יום, הייתי כל כך עצוב. זה הזכיר לי את הפרק ב'חברים' שרייצ'ל עוברת לפריז".
הלהקה המשיכה לפעול אחרי עזיבתו של הרפז, והוציאה אלבום נוסף, שזכה גם הוא להצלחה. אבל שנה לאחר מכן, בשנת 2000, הודיעה היי פייב על פירוק החבילה. "רצינו לפרוש בשיא, קיבלנו ביחד החלטה מושכלת", משחזר שחר. "החלק הקשה היה להבין מה יקרה ביום שאחרי. לאף אחד מאיתנו לא הייתה תשובה, אפילו לי, שהיו לי אלבום וסינגל מוכנים לצאת".
הפירוק הגיע ממלחמות אגו?
"בסופו של דבר, עם הכסף, עם התהילה, אתה מפתח אגו. כמו כרס בירה. אבל ההחלטה להיפרד לא נבעה מזה. זה לגמרי היה קשור לעזיבה של מייקל שנה לפני כן, שערערה את הבניין היציב שעמד על חמש רגליים. הבנו שאנחנו לא רוצים יותר להיות נתונים יותר למכונת לחצים שצריכה להניב תוצאות. החלטנו לחזור לחיים שפויים".
אתה היית הראשון שהוציא אלבום. איך זה התקבל?
"היו כמה חודשים של הייפ מגניב, ולאט לאט זה דעך. זה גרם לי להבין שאני צריך לשנות פאזה, אז הלכתי ללמוד חינוך גופני. שם מצאתי את השקט, את הפרספקטיבה, חזרה למקום שממנו באתי, עולם פחות מלחיץ ותובעני".
אחרי שנים של תהילה, איך הרגשת?
"היו רגעים שאמרתי לעצמי 'איזה קטע, פעם היית אליל נוער והיום אתה מאמן כושר', אבל באותה נשימה ידעתי שאני צריך את זה, לחזור למה שהייתי לפני כל הבלגן. אמרתי לעצמי: 'אתה בן 27–28, בוא תחיה את חייך כמו מה שהיית צריך לחיות אם היי פייב לא הייתה מתקיימת".
מה אתה חושב היום על התקופה בהיי פייב?
"בכל פעם שאני חושב על זה, אני אומר לעצמי: 'איך יכול להיות שעשיתי שפגט? איך יכול להיות שהופעתי מול עשרת אלפים בנות צורחות? מי זה האדם הזה שנמצא על הבמה, שטוען שהוא אני? אני לא זוכר את זה. יכול להיות שזו הדחקה, לא יודע, המוח פשוט מסרב להאמין שהייתי חלק מהדבר המטורף הזה".
הכרת את בת הזוג שלך בשיא ההצלחה של הלהקה. איך היא התמודדה עם התהילה, עם המעריצות?
"היא הייתה עוזרת מלבישה בפסטיגל הראשון שעשיתי ומאז אנחנו ביחד, 24 שנה. אני אדם מאוד טוטאלי. ברגע שהיינו רק היא ואני, כל השאר מסביב לא מעניין. היי פייב מעולם לא השתלטה עליי. לא הייתי רוקסטאר, הייתי איש פשוט שמסיים הופעה וחוזר לפתח תקווה, רואה טלוויזיה, יורד למכולת לקנות לחם וחוזר הביתה".
יש לכם שני ילדים, בני 10 ו-8. הם מודעים לסנסציה שאבא שלהם היה?
"הם יודעים שהייתי בלהקה, ומבחינתם אם יש סרטון שלך ביוטיוב אז אתה מפורסם. אבל ברגע שאני יוצא מהסטודיו שלי בבית, ואני בנחלת הכלל, בשטח הציבורי, אז זה 'אבא, אל תשיר, זה מביך'".
לא יכול להיות שיש לך רק 700 עוקבים
גם אם זה נראה ככה במבט מבחוץ, שחר מעולם לא זנח את המוזיקה. לאורך השנים כתב והלחין שירים לעצמו ולאחרים. בין היתר הלחין יחד עם פיני ארונבייב את "השקט שנשאר", שביצעה שירי מימון באירוויזיון 2005. "הכל היה שם מדויק. מאיך שהיא נראתה, ועד איך שהיא שרה. מדהים שזה הגיע למקום הרביעי, אבל ברגע שהשיר יצא, אפילו לא עניין אותי איזה מקום הוא יקבל. זה 'וואן אוף אה קיינד', אין שירים כאלה, ואני חלק מהדבר הזה. מה אני צריך יותר מזה?".
היו רגעים שזה ביאס, להיות מאחורי הקלעים?
"על כל שיר שאני כותב או מלחין אני אומר לעצמי – אני יכולתי לבצע את זה. לא יודע אם זה היה מגיע לאותן רמות, אבל כל שיר שאני יוצר, אני עומד מאחוריו גם כזמר. היצירה תמיד הזכירה לי מה אני באמת ולמה אסור לי לוותר על זה, וכל השנים אמרתי לעצמי שזה עוד לא הזמן. אבל זהו, הפסקתי לחכות".
אז מה דחף אותך לחזור למוזיקה?
"הקורונה הייתה הקטליזטור הכי גדול שלי. בסגר הראשון הייתי עם הילדים בבית כל היום, והדרך היחידה להתמודד עם זה הייתה לברוח לסטודיו, שם התחלתי ללמד את עצמי לנגן על פסנתר. כשהרגשתי מספיק בטוח, התחלתי לצלם את עצמי שר, ואז גם העלתי את זה ליוטיוב ולאינסטגרם. באיזשהו שלב, מישהי בשם אורלי יקואל כתבה לי 'לא יכול להיות שיש לך רק 700 עוקבים'. ואמרתי לה 'מה אכפת לי? מי שצריך לשמוע, ישמע'. היא אמרה לי שחייבים לדחוף את זה, והוציאה אותי מהתרדמת שלי, נתנה לי בעיטה בתחת. היא מנהלת את הסושיאל שלי עכשיו".
הדרך להצלחה ב-2022 נראית אחרת מבשנות ה-90.
"היום זה כבר לא כמו פעם, אתה יכול להיות אמן ממש מצליח ולא להיות מוכר. אז אני עובד על האינסטגרם ועל עמוד היוטיוב שלי, מעלה שם קאברים וביצועים חדשים, ואני אשמח לכמה שיותר דעות ותגובות. כל עוד המוזיקה נוגעת, זה מה שחשוב".
אתה רואה את עצמך עובד שוב עם חברי הלהקה? אולי בכל זאת יהיה בהמשך מיני-איחוד?
"אני מתאר לעצמי שכן. אני עובד הרבה עם מייקל ועם אייל, לפני שנתיים הוצאתי עם מייקל שיר".
מה בנוגע לחשיפה בריאליטי?
"כל האמצעים כשרים. אבל דברים שבשבילם צריך להיעדר למשך חודש מהבית – לא יקרה. לא משנה באיזה מחיר, אני לא עוזב את הילדים שלי".
יש תוכניות שירה שאליהן הולכים גם אמנים מוכרים. מאיה בוסקילה הייתה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון".
"אני לא מתחבר למקומות שנותנים ציונים. אם כבר, הייתי עושה את 'הזמר במסכה', כי זה קשור נטו לכישרון, אין שם שום פרמטר אחר".
התחלת רגע אחרי גיל 20, ואתה בעוד שנתיים בן 50. איך אתה עם המספר הזה?
"גיל זה משהו שמעולם לא התייחסתי אליו. תמיד הרגשתי הרבה יותר מבוגר מגילי הפיזיולוגי. מבחינה חיצונית, בהסתכלות אחורה, אני חושב: איזה ילד מתלהב הייתי. מה חשבתי לעצמי שהלכתי עם שיער כזה ארוך? כמה שמפו בזבזתי על החרא הזה? במה בדיוק מרדתי? היום אני אוהב את איך שאני נראה הרבה יותר ממה שנראיתי אז. טוב לי, כיף לי. אני לא לוקח שום דבר ברצינות יתרה. הכל יכול להסתיים ברגע אחד".
אייל שחר יערוך ב-12.4 פרימיירה חגיגית למופע The Bee Gees Experience במועדון הגריי ביהוד.
צילום: אור דנון | סטיילינג: איה מלמד | איפור: אסף מלמד | הפקה: רותם פנחס