פיט סיגר הלך לעולמו בגיל 94

הזמר והיוצר האמריקני פיט סיגר הלך לעולמו בגיל 94 בבית חולים בניו יורק, כך דיווח נכדו, קיטמה קאהיל-ג'קסון, לסכונויות הידיעות.

סיגר, שהופיע עד גיל 93 לערך, נחשב לאחד מענקי המוזיקה של אמריקה במאה ה-20, בפרט במוזיקת הפולק, ובכל הנוגע ליצירת שירי מחאה והתרסה הנוגעים לזכויות אדם ולשלום. סיגר יצר את שירי המחאה הגדולים שהשפיעו על דורות של יוצרים, ביניהם בוב דילן וג'ון באאז הענקים בעמדו על כתפיו.

הופעתו הגדולה האחרונה התקיימה במופע ה"לייב אייד" של שנת 2013, כשביצע את השיר הקלאסי "If Had A Hammer", שכתב בשנות ה-60' לפיטר פול ומרי.

פיט סיגר חלק את תואר "זמר הפולק האמריקאי החשוב ביותר של המאה ה-20" עם וודי גאת'רי. הוא אחראי יותר מכל אחד אחר לשינוי שחל בפולק, מוסיקת העם האמריקנית, בתהליך ההפיכה שלה ממוזיקה עממית שעוברת מפה לפה ומדור לדור, לז'אנר מוזיקלי מוקלט ומתועד ובעקבות זאת נפוץ, פופולרי, חזק ומשפיע. כל פוץ שמחזיק היום גיטרה קלאסית בפלורנטין, שר באנגלית וחושב שהוא המציא משהו, חייב את הז'אנר בו הוא פועל לפיט סיגר.

לסיגר היה חלק גדול בפריחתו של הפולק בשנות ה-50 וה-60. כמי שהיווה את ההשראה ליצירה של בוב דילן וג'ואן באאז ומהם עד אמני רוק כמו ברוס ספרינגסטין, הוא למעשה החוליה המקשרת בין הפולק האותנטי והמסורתי של תחילת המאה ה-20, לבין הפולק-רוק המודרני והפוליטי של שנות ה-60'.

פיט סיגר נולד בניו יורק ב-1919, התחיל לנגן בבנג'ו עוד בילדותו בזכות אביו, צ'רלס, שהיה מוסיקולוג, מורה בבית-הספר למוסיקה "ג'וליארד" וחוקר מוסיקת עולם. בגיל 19, שנה בלבד לאחר שהתחיל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת "הרווארד" היוקרתית, עזב פיט סיגר במפתיע את הלימודים ויצא למסע ברחבי ארה"ב. במהלך מסעו הוא פגש את זמרי הפולק הגדולים וודי גאת'רי ולדבלי, שנחשבו כבר אז לדמויות כמעט אגדיות. בהמשך המסע הקים את להקת ה"אלמנק סינגרס", הרכב פולק בעל אוריינטציה פוליטית-שמאלנית חזקה, בו היה חבר לתקופה מסויימת גם גאת'רי עצמו.

פעילותו הפוליטית והחברתית של סיגר לא הסתכמה בהוצאת שירי מחאה ובקיום הופעות רבות במסגרת הפגנות, שביתות ואסיפות עובדים. הוא היה פעיל גם בהקמת איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית, וסייע בייסוד ארגונים כמו "פיפל'ס ארטיסטס", שקישרו בין אמנים בעלי מחוייבות פוליטית לבין ארגוני עובדים וקבוצות-שמאל שונות.

בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיה בראשית שנות ה-20 לחיוו, גוייס סיגר לצבא האמריקאי, ונאלץ להפסיק את פעילותו המוסיקלית והפוליטית למספר שנים. ב-1948, עם שיחרורו מהצבא ושובו לניו יורק, הקים את להקת ה-"Weavers", אחד מהרכבי הפולק הראשונים שזכו להצלחה מסחרית בארצות הברית. ההרכב הצליח בעיקר בזכות ביצועם של סינגלים כמו “Goodnight Irene”, שירו הקלאסי של לדבלי, שהפך עוד באותה שנה ללהיט, ובגירסה שלהם לשיר העברי "צאנה צאנה", איתו הגיעו למקום השני במצעד הפזמונים באמריקה.

בתחילת שנות ה-50, תקופת "ציד המכשפות" של הסנטור ג'וזף מק'ארתי בארצות הברית, ספגה הקריירה של סיגר הסוציאליסט מהלומה חזקה, כשאיבד את חוזה ההקלטות שלו, בעקבות סירובו להעיד בפני "הוועדה לחקר פעילות אנטי אמריקאית" של הסנטור מקארת'י.

הקריירה של סיגר והוויברס התחדשה בשנת 55', עם תום רדיפת אנשי שמאל בארה"ב. ב-58', במקביל לפעילותו בהרכב, הוא פצח גם בקריירת סולו. בסוף שנות ה-50' ותחילת שנות ה-60' הוציא סיגר אלבומים בקצב מסחרר, אבל הקלף החזק שלו היה ונשאר הופעותיו הסוחפות, בעלות הגוון הפוליטי המובהק, אותן רתם בתחילת שנות ה-60' לשירות "התנועה לזכויות האזרח" ולמאבק לזכויות השחורים.

באותה תקופה כתב סיגר כמה משירי הפולק האמריקאיים שהפכו לידועים בכל הזמנים, ביניהם שירי המחאה המפורסמים “We Shall Overcome” ו-“Where Have All The Flowers Gone”. כמו כן הוא כתב להיטי ענק עבור אמנים אחרים כמו “If I Had A Hammer” עבור פיטר, פול ומרי ו-“Turn! Turn! Turn!”, אותו הלחין למילים מספר "קהלת", שהפך ב-66' לאחד הלהיטים הגדולים של הבירדס. אגב, סיגר, שתמיד הקפיד לשלוח את התמלוגים לשירי העם שביצע לארצות המקור של השירים, החליט לשלוח את תמלוגי "Turn! Turn! Turn!" לישראל.

במהלך העשור המשיך סיגר לגוון את הרפרטואר שלו, ובנוסף לשירי פולק מהמסורת הלבנה והשחורה של ארה"ב, הוא התחיל לבצע גם מוסיקה עממית ושירי מחאה מדרום אמריקה, אפריקה, קובה ומקומות אחרים בעולם.

לקראת סוף שנות ה-60' האט סיגר במקצת את קצב ההקלטות שלו, אך לוח ההופעות (החיות) שלו המשיך להיות צפוף, ומעורבותו החברתית נשארה כשהייתה. הוא היה אחד הפעילים המרכזיים ב"קלירווטר", ארגון סביבתי שהוקם במטרה לטהר את מימי נהר ההאדסון בניו יורק, והמשיך למלא תפקיד מרכזי בארגון פסטיבל "ניופורט" השנתי, שנחשב במשך שנים רבות, לפסטיבל הפולק החשוב ביותר בארה"ב. כשעלה בוב דילן להופיע בפסטיבל בשנת 1965, נחרד סיגר לראות איך דילן, הכוכב הגדול והתקווה הגדולה של עולם הפולק מחבר את הגיטרה שלו למגבר חשמלי ופונה לרוק.

סיגר המשיך להופיע ולהוציא אלבומים גם בשנות ה-70, ה-80 וה-90, במהלכן הוא נכנס לעשור התשיעי של חייו. אלבומו “Pete” משנת 96' זכה בפרס הגראמי לאלבום הפולק הטוב ביותר של אותה שנה.

(מתוך הביוגרפיה של פיט סיגר באתר "Mooma", אותה חיבר אורן מוקד).