למה גורמת המוזיקה שאנחנו שומעים בתוך מוחינו? חוקרים מכל העולם ממשיכים לנסות ולמצוא את התשובה המדויקת. צמד חוקרים מאוניברסיטת מונטריאול שבקנדה, ואלורי סאלימפור ורוברט זאטורה, חשפו במחקר שביצעו בקרב קבוצת ניסוי כי מוזיקה כלית (אינסטרומנטאלית, ללא שירה) שהשמיעו גרמה להפרשה מוגברת של דופמין במוח - אותו החומר המופרש במוח ברגעים של עונג רב, כמו אחרי קיום יחסי מין, צריכת סמים או ארוחה טובה, כך מפרסם הבוקר עיתון "הארץ".
סריקת MRI שביצעו החוקרים גילתה את האיזורים במוח שמגיבים למוזיקה, לציפייה לשמיעתה ולהגשמת הציפייה תוך כדי שמיעתה. המחקר הראה כי האיזור במוח שמגיב לשיא המוזיקלי קשור לאותו חלק במוח שאחראי על הרגשות. כמו כן הראתה הסריקה כי האיזור במוח שאחראי לציפייה למוזיקה מטפל ביכולת האדם לבצע הערכת מצב ולהגב לסביבתו. הדופמין שפע משני האיזורים הללו במוחות הנחקרים, בייחוד מאיזור הרגשות.
הכוכבים של הדופמין: האדג'יו, התשיעית של בטהובן ו"אור ירח" של דביסי
החוקרים השמיעו לנבדקים סגנונות מוזיקה רבים, בהם ג'אז, Pאנק, טנגו ונגינה של חמת חלילים סקוטית. אבל התגובה החזקה ביותר היתה דווקא למוזיקה "קלאסית", ובייחוד ליצירות מסויימות - האדג'יו של סמואל בארבר, הפרק השני מהסימפוניה התשיעית של בטהובן והקטע לפסנתר "אור ירח" מאת דביסי.
כמו כן, לאחרונה בדקו חוקרים אחרים, כך מפרסם העיתון, את השפעת המוזיקה של המלחין הדגול וולפגנג אמדאוס מוצארט על פגים, ברוח "אפקט מוצארט" שהיה פופולארי באמריקה בשנות ה-80'. כמו כן מציין העיתון מקורות קדומים יותר למחקר אודות השפעות בהמוזיקה על המוח, שרובם ניסו לפענח כיצד נגרמת ההנאה ממנה ולמה היא גורמת.