אלירז מראיין את גואל
גואל פינטו

העיתונאי גואל פינטו, 40, שהתפרסם כמשתתף בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", מוציא את סרט הביכורים שלו "אחד משבעה", המספר את סיפור חייו כמי שמחפש את זהותו, ואת סיפור הקשר שלו עם אימו, מוניק, אשה דתית מבני ברק, אם לשבעה ילדים, שגאה בו בכל מצב.

מתוך הסרט מוציא פינטו את השיר "אלג'יר", אותו הוא שר למילים של המשורר רוני סומק וללחן, עיבוד והפקה מוזיקלית של אלי סורני, שיצר את המוזיקה לסרט. את המיקס והייעוץ המוזיקלי נתן אלון אוחנה.

"לא נהייתי זמר ואין לי שום כוונות להיות זמר", אומר גואל פינטו, "אבל, כשקראתי את 'אלג'יר', שירו של רוני סומק, מתוך ספרו, בעל אותו שם, הייתי בתחילת יצירת סרט הביכורים שלי. הייתי מבולבל, לא בטוח לגבי הדרך שאני רוצה לקחת, והשיר המזוכך הזה, הגדיר, והבהיר לי, את כל מה שהייתי צריך, כדי להבין את עצמי, ואת היצירה שלי, טוב יותר".

"מילות הסיום של הסרט, שהופק עבור ערוץ 8, אומרות: 'כמו רוני סומק, משורר יליד בגדד, שעורג אל עיר שמעולם לא היה בה, גם אני מתגעגע למדינה שאף פעם לא תהיה שלי'. כשהגעתי אל קו הגמר של היצירה הבנתי שאמנם אין לי רצון להיהפך לזמר, אבל את השיר הזה, שכה ריגש אותי, והעמיד אותי במקום, אני חייב לשיר".

להורדת השיר "אלג'יר" - לחצו על מקש ימני בעכבר ושמרו למחשב.

אלג'יר

אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר, וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים / וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.

בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד, הָיִיתִי אוֹמֵר: “הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת", וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ / וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.

הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ, וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם / הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.

“אַלְגִּ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ: “אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח / בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".

הסרט "אחד משבעה"

גואל פינטו, כרזת סרט (צילום: ערן מינהר)
גואל פינטו, כרזת סרט|צילום: ערן מינהר

"מבין כל הילדים שלך, אני הכי דפוק?", שואל גואל פינטו את אימו בסצינה הפותחת את הסרט, והיא, מצידה, לא מוצאת מספיק מילים, בעברית או בצרפתית, שפת אימה, כדי להסביר לבן הזקונים שלה ששום דבר שיעשה, או עשה, לא יגרום לה להרגיש תחושות בושה בו.

כל חייו גדל גואל פינטו בעיר בני ברק, עיר חרדית, למשפחה דתית, ברוכת ילדים, ובשל כך התחנה הראשונה במסע שלו, דרכה הוא מחפש את שורשי חוסר הזהות שלי, היא הישיבה בה למד. בישיבה הזו הוא שמע לראשונה את המילה היידישאית: "פרענק": מילה צבעונית המתגלגלת על הלשון שכולה מילת גנאי ל"אלה" שהגיעו מ"שם". אבל כנראה זה גורלו של ילד-ספרדי שנכנס אל בין כתלי-ישיבה שכולה מאות תלמידי ישיבה אשכנזיים. באותה ישיבה הוא גם פגש, לפני 25 שנה, והתמודד לראשונה עם המיניות שלו. זו היתה התמודדות שלא באה מבחירה, שהיו לה השלכות קשות, בדמות של סילוק מהישיבה, והיום, יחד עם אימו, הוא מנקה לראשונה את השולחן מהזיכרון שעיצב את מרבית חייו.

מגלה דודה שמתה באושוויץ

במהלך מסע קילוף-השכבות שחווה גואל בסרט, הוא מגיע אל תחנה שלא דמיין בתחילת הדרך, תחנה הבוחנת את הקשר בין היהודים שהיגרו לישראל ממדינות ערב, ולשואה באירופה. רק במהלך צילומי הסרט הוא מגלה כי גם לו, למרות היותו בן למהגרים מאלג'יר, יש דודה שמתה באושוויץ. בנקודה זו הוא בוחן את חוסר השייכות שלו, דרך חוסר השייכות של אימו: מדוע היא, מהגרת צעירה, בשנות ה-'60, בישראל, זכתה למעמד חברתי נחות, והאם העובדה שלא היתה חלק מזכרון השואה, הפך אותה לאזרחית סוג ב'?.

"אחד משבעה" הוא סרט על חיפוש זהות של אדם יחיד, אבל הוא משליך על חוסר הזהות הכללי במדינה הזאת: מזרחים שמרגישים שהאליטה האשכנזית חמסה אותה; דתיים וחילוניים שמרגישים במשחק חתול-עכבר, והומואים שמרגישים מנודים ולא מקובלים על ידי החברה.

>> עמיר בניון בשירים מאלבומו החדש