היינו אמורים להיות מופתעים לגלות שעפרה חזה דורגה ברשימת 200 הזמרים הטובים ביותר אי פעם של הרולינג סטון, אבל זה בעצם קצת מובן מאליו. אם נעצור אדם אקראי ברחוב בפריז או במילווקי ונבקש ממנו לזמזם שיר של בילי אייליש או פרנק אושן (שדורגו מתחת לעפרה) סביר יותר שהוא יצליח במשימה. אם נבקש ממנו "Please sing us The Frecha Song" הוא לא יבין מה אנחנו רוצים. ובכל זאת, יש לא מעט ששמעו על הדירוג הזה ואמרו משהו כמו "אה, עפרה חזה נבחרה לאחת הזמרות הכי טובות בתולדות הזמנים? נשמע הגיוני סך הכל. למה רק מקום 186?".
כי עפרה חזה הייתה אייקון. לא היו בארץ כוכבות כמוה; הרי זמרת לא חייבת רק לשיר יפה. הקול שלה היה מהטובים ששרו פה, טהור נקי ולא מתאמץ, אבל הסיפור של זאת ששרה אותו הוא שחקק אותה בקירות הפנתיאון. חזה נולדה בשכונת התקווה בתל אביב, כמה דקות הליכה מהדירה בה נכתבות שורות אלה; היום מעטר את הבית ברחוב בועז בו גדלה לוח מטעם עיריית תל אביב שמנציח אותה במילים "בית ילדותה של עפרה חזה, זמרת ישראלית ובין-לאומית". הרחובות של שכונת התקווה נראים כאילו חמישים השנים שעברו מאז שעפרה גדלה בהם לא חלפו, והרחובות האלה עדיין זוכרים אותה.
אנשים עדיין מתקשים לשחרר מהסאגה של עפרה חזה. קשה להאשים אותם. במדינה שעדיין ניסתה להבין איך נראית תרבות פופ, סיפורה של עפרה היה מסוג הדברים שנראה כאילו קורים רק באמריקה – מערכת היחסים הסבוכה שלה עם בצלאל אלוני, האיש שהפך אותה למי שהיא; ההופעה החד-פעמית שלה באירוויזיון 83' על במת מינכן (חזה היא כנראה היחידה שיכלה לשיר "עם ישראל חי" על במת מינכן 40 שנה אחרי השואה בלי שהסימבוליזם הזה ייראה מאולץ); וכמובן, היריבות המטופשת והגזענית שהתקשורת הישראלית רקמה בינה ובין ירדנה ארזי.
הייתי שמח בעצמי להושיב את כל מערכת הרולינג סטון ולהתעכב איתם על כל פסיק מאותה סאגה - "You see?" הייתי אומר להם, "There was a fan who spilled ink on Yardena's dress, she screamed at her 'Kapara on Ofra'". הייתה רוצה להסביר להם מה באמת הופך אותה למונומנט של מצוינות ישראלית. לא נראה לי שהם יבינו, בין השאר כי גם אני לא באמת מבין עדיין עד הסוף. לא נראה לי שעד היום היה זמר ישראלי שפרץ לחו"ל בצורה כנה ונאמנה לעצמו כמו שחזה פרצה – היא הגיעה למצעדים ושרה בפסי קול של סרטים הוליוודיים ענקיים בלי להתיימר למכור קרח לאסקימוסים, בלי לנסות לחקות את הפופ האמריקאי של האייטיז והניינטיז. עד היום, כשאני שומע מוזיקאים ישראלים שמנסים לשבור את השיניים באנגלית קלוקלת בתקווה שמישהו יתעכב עליהם בספוטיפיי, אני אומר להם בלב "סליחה, אם עפרה חזה הצליחה להיות מועמדת לגראמי על פיוטים תימניים גם אתם יכולים להמשיך לשיר בעברית בלי להתייוון".
"היא הביאה תרבות שהודרה לבמות הגדולות בעולם, בעיבודים חדשניים, ברוח פופית. המעשה הזה וההצלחה שלה אישרו לקהילות רבות שהמורשת שלהן לא רק ראויה להכרה, היא גם מפוארת", אומרת המשוררת עדי קיסר. "ההבנה שלה את המדיום החזותי השלימה את הסאונד ויצרה אסתטיקה חדשה שבה העבר מתמזג בהווה בדמות שלה".
מבחינתי השיא שלה כדיווה בינלאומית ארך פחות משלוש דקות, ובו שרה לא יותר כמה בתים ספורים. חזה נתנה את קולה ליוכבד של "נסיך מצרים", והיא אמנם מופיעה רק בשיר הפתיחה Deliver Us, אבל גם כשאהיה זקן וסנילי אתקשה לשכוח את הרגע מסמר השיער שבו שרה "ילדי הטוב והרך, אל תירא ואל תפחד" בעברית צחה, בידיעה שהקהל הבינלאומי לא מבין מילה ממה שהיא אומרת. אני מדמיין את הקהל שישב באולם בפריז או בקהיר ושמע את חזה שרה מילים שעבורו היו ג'יבריש, ומשוכנע שגם שיערם סמר (כידוע, חזה שרה את התפקיד של יוכבד ב-19 שפות שונות; שורת הפתיחה שלה תמיד הייתה בעברית).
היכולות הווקאליות שלה היו בלתי נתפסות, אבל בצניעותה, בדומה לוויטני יוסטון שדורגה במקום השני ברשימה, חזה ידעה מתי מוטב שתרהיב ותמשוך תשומת לב לכוח-העל שלה ומתי היא פשוט צריכה לתת למילים וללחן לעשות את העבודה. ברגעים האינטימיים של יוכבד מול משה שבתיבה היא שרה לו ברוך ובעדינות, כמעט לוחשת. כשהשיר הגיע לקרשצ'נדו הגדול שלו, היא מותחת את התו בסלסול מהסוג שגם ברברה סטרייסנד וגם אום כולתום היו מתקנאות בו – כי חזה ידעה שעליה להרוויח כל סלסול, ולא להשתמש בו רק כתזכורת לכך שיש אותה ברמות.
הבעיה האישית שלי עם הפולחן הבינלאומי מסביב לדמותה של עפרה חזה היא המסגור שלה כמוזיקת עולם (האם יש דרך יותר מבזה, אוריינטליסטית ומעייפת לדבר על מוזיקה של תרבויות אחרות?). גם בפסקה הקצרה שהוקדשה לה ברולינג סטון, מתעכבים על שירי העם התימניים-יהודים שביצעה; יש בזה היגיון – האמריקאים לא התעניינו כל כך בשיתופי הפעולה שלה עם צביקה פיק, ועבורם שיר כמו "אם ננעלו" היה חידוש היסטרי ולא משהו ששומעים בשכונה כשעוברים ליד בית הכנסת הנכון בשעה הנכונה.
אבל באותה מידה – איזה פספוס איום זה עבורם שהם לא שמעו אותה שרה את "גבריאל". הם לא שמעו איך "עוד מחכה לאחד" יכול לשבור את הלב במתיקות כמו כל סטנדרט ג'אז רומנטי של אלה פיצג'רלד. היא הייתה מסוגלת לקבל לידיה טקסט מבזה כמו "שיר הפרחה" (כמה אדנות יש במילים "בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן"), והפכה אותו להמנון, כי היא ידעה איך לגלות חמלה, כבוד ואהבה לאותה הפרחה. ידעה איך להפוך טקסט חביב אך קצת גזעני ותמוה כמו "בכרם תימן" לשיר מקפיץ, מסתורי וסקסי - היא הייתה שרה בלדות כאב יפהפיות שיושבות נהדר על כל יום זיכרון (והרי אין יום זיכרון בלי "לאורך הים"), אבל גם ידעה להרים – "בוא אלי מוכר פרחים", למשל, לימד אותי צעד תימני מהו.
חזה הייתה זמרת בחסד, אבל הסיפור שלה הוא זה שהפך אותה למיתוס – והעובדה שהוא נגמר בטרגדיה רק חותמת אותו כמשהו שנמשיך לספר לילדינו ולנכדינו, כאגדה על אחת הזמרות הגדולות ביותר שאי פעם שרה בעברית. מותה של עפרה חזה מאיידס בגיל 43 הוא תעלומה עד היום, ויתכן שיהיה עדיף אם לא תיפתר לעולם. גם לאגדות מגיעה פרטיות. השבוע זכינו להיזכר באגדה הזאת עוד פעם – קצת בחסות הדחף התקין-פוליטית של הרולינג סטון לייצג תרבויות אחרות, אבל בעיקר בזכות העובדה שמדובר בכוכבת שזהרה משכונת התקווה ועד הוליווד. עכשיו נותר רק לקוות שעד הרשימה הבאה מישהו יספר לאמריקאים האלה על חוה אלברשטיין.