כמה שעות אחרי שכיבינו את מכשיר ההקלטה יצחק קלפטר מצלצל אליי. הייתי בטוח שהוא מבקש לגנוז את הכול. הרי רק לפני כמה ימים הוא שאל אותי מי בכלל ירצה לשמוע אותו מסכם את חייו. אבל לא, הוא דווקא ביקש שניפגש שוב.
"אתה יודע", הוא אמר לי, "מאז שיצאת אני לא מפסיק לחשוב על השיחה שלנו והבנתי משהו חשוב. סוף סוף הבנתי למה אף פעם לא הרגשתי נאהב. למה אף פעם לא הבנתי שהקהל אוהב אותי, שהחברים אוהבים אותי, שהתעשייה אוהבת אותי. כולם כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים אותי, וזה פשוט לא נקלט אצלי, אתה מבין?".
"והנה, הבנתי סוף סוף. אני חושב לפחות. אבא שלי, האבא שנטש אותי. אני עד היום מחפש את האהבה שלו. ועד שאני לא אמצא את האהבה הזאת, אני לא ארגיש שאף אחד אחר אוהב אותי. כי זה מה שחשוב לי באמת, כי זה מה שאף פעם לא היה לי. אהבה של אבא. בזמן האחרון התחלתי קצת להרגיש שאוהבים, אתה מבין? אבל כשאתה מבין שאבא שלך לא אוהב אותך יותר, איך תרגיש שמישהו אחר אוהב. ככה אני חושב לפחות. אולי".
אבל אתה מקבל המון אהבה. אין ישראלי שלא מכיר ואוהב שירים שלך, זכית בפרסים והכרה, אמרתי לו. שתיקה השתררה מצידו השני של הקו. "אתה באמת חושב שאוהבים?", שאל ובאמת התכוון.
בעשור האחרון היו לי לא מעט שעות קלפטר. הייתי שם לפני עשור, באיחוד האחרון בהחלט של כוורת, כשערכתי איתם את הריאיון הגדול האחרון. בזמן שדני, גידי, אלון והחברים פטפטו, הוא ישב מכונס בעצמו בצד. מדי פעם זרק מילה או שתיים, לא יותר.
אחר כך צלצלתי אליו – ביקשתי להשלים אתו עוד כמה שאלות. "מה אני אגיד?", הוא אמר. "זו להקה של דני, של גידי. אני בא כי קוראים לי, כי זו פרנסה, כי אני אוהב אותם. אבל מולם מה יש לי להגיד, הם אומרים כבר כל מה שצריך".
נפגשנו שוב לראיון כשהוא הוציא לפני מספר שנים את אלבום האוסף שלו שמקיף שירים מחמישה עשורים של יצירה. קלפטר היה חיית לילה, כשכולם הלכו לישון הוא רק התעורר. ושם, בשעת לילה מאוחרת בבית קפה בכיכר רבין הוא ביקש: "תכתוב שיקנו את האלבום, תבקש מאנשים. אני צריך את זה. זה הפרנסה שלי. אין לי כסף".
הנושא הכספי העסיק אותו לא מעט לאורך השנים. הוא שנא לדבר עליו, אבל חי אותו ביום יום. היו שנים שהרדיו ניגן מהבוקר ועד הערב את הלהיטים שלו, והוא ישן על ספסלים ברחובות. "הפעם, בוא לא נדבר על זה יותר מדי. מיצינו, לא?".
אז בדירתו הצנועה במרכז תל-אביב נפגשנו לטובת מה שהפך כעת לפודקאסט "מחזיק מעמד" ודיברנו על דברים אחרים. על האבא שנטש אותו, האמא שפתחה מלון חדרים בבית שלהם כדי להתפרנס, איך הכריחו אותו לנגן, באיזה שיר הוא גאה יותר מאחרים, קשיי הפרנסה וחשבון הנפש הפנימי שקלפטר ערך עם עצמו, תוך כדי שיחה, בניסיון להבין לאחור את חייו. "אני לא מתחרט על שום דבר בחיים", הכריז לקראת סוף השיחה. "מדי פעם יש מחשבות אולי מה יכולתי לעשות אחרת. אבל לא מתחרט".
בזכות מה היית רוצה שיזכרו אותך?
"מישהו שחיפש אהבה ולא מצא".
אומרים שבישראל מעריכים את האנשים רק אחרי מותם.
"זה לא רק בישראל, זה בכל העולם. אולי בקרוב אני גם אפרוש. הרי לא לנצח נחיה... לא לנצח נחיה".
מוות זה משהו שאתה חושב עליו? מפחיד אותך?
"כן, חבל לי. לא רוצה למות. אבל אני יודע שאני אמות איזשהו יום, אני מקווה שזה עוד ייקח זמן".
בזכות מה היית רוצה שיזכרו אותך?
"בזכות מי שהייתי ובזכות 'צליל מכוון', זה השיר הכי טוב שלי. הרבה אנשים רוצים שזה יהיה השיר שלהם. שלמה ארצי אמר פעם שהוא היה רוצה שזה יהיה שיר שלו".
קלפטר נולד בשנת 1950 בחיפה והתגורר שם עד גיל 3. "לא חוויתי יותר מדי מהעיר, אבל אני אוהב את הזיכרונות שלי משם", הוא מודה. "אני זוכר את הים, גרנו קרוב אליו. שווארמה חאזן, אתה מכיר? שם גדלתי, ברחוב הפינתי הזה. עליו כתבתי את 'רחוב ישן בצהרי היום', יש שם פסי רכבת שחוצים שדה. אבל אז עברנו לתל-אביב כי היו שם הרבה יותר סיכויים לשרוד ולהצליח".
במה ההורים עבדו?
"ההורים שלי התגרשו קודם כל, ואבא שלי איך אומרים, אבא קם ונעלם. וזהו. היה רולינג סטון. ואמא שלי התפרנסה מהשכרת חדרים. הם היו יוצאי שואה מפולין, ובפולין היה להם בית מלון. אז הם היו מורגלים בהשכרת חדרים, בתי מלון, דברים כאלה. אז לאמא שלי היו חדרים והיינו גרים שם ככה בדירת חמישה חדרים. חדר אחד לי, חדר אחד לאמא שלי ושלושה חדרים להשכרה. והתפרנסנו מהשלושה חדרים האלה. פעם באחד החדרים האלה היה גם משרד, אז הגיעו המון אנשים אלינו הביתה. שמנו ספסלים במסדרון".
גם לי מעולם לא היה אבא, אני חושב שזה השפיע עליי מאוד. מה איתך?
"אצלי זה יצר חסך גדול כל החיים, ובגלל שלא היה לי אבא ניסיתי להשלים אותו כל הזמן. עד היום אני מנסה להשלים אותו, למצוא תחליפים לאבא. אבל בסוף מגיעים לאלוהים, אתה מבין? שהוא כמו אבא שלנו".
מתי אתה פוגש את המוזיקה בפעם הראשונה?
"אבא שלי היה מנגן כינור וגיטרה בבתי קפה בחיפה בשנות ה-50 ועל אוניות, זה מה שגיליתי עליו אחר כך כשהתבגרתי. לא ראיתי אותו בנעוריי לצערי. אבל הוא ניגן. ואח שלי הגדול ניגן אקורדיון ואמא שלי הייתה לה אחות, דודה שלי מרים, והדודה מרים הזאת הייתה נשואה לאחד יצחק זיידמן. יצחק הזה היה מנגן אקורדיון ומפוחית מאד יפה. והוא אילץ אותי ללמוד לנגן אקורדיון. אמר לי תנגן אקורדיון אחרת אני ארביץ לך. ובגיל שבע לקחתי אקורדיון והתחלתי לנגן, ככה זה היה בבית".
ולגיטרה איך הגעת?
"בגיל 12 ראיתי את הסרט 'דה יאנג וואנס' של קליף ריצ'ארד והצלליות, והתלהבתי מהגיטרה האדומה ואיך שהוא היה מנגן. באותם ימים התחילו גם הביטלס ואמרתי לעצמי שזה ג'וב לא רע לנגן גיטרה ולהרוויח מיליונים, לנסוע ברולס רויס. לא ידעתי שאני טוב... פשוט לקחתי גיטרה ליד והתחלתי לנגן. כבר בגיל 16 ניגנתי במועדונים וכשהתגייסתי הייתי מפורסם מהצ'רצ'ילים".
והמסלול ללהקה צבאית היה ברור לך?
"אני בכלל רציתי להיות לוחם. הייתי בחור צעיר וכמו החבר'ה של היום שרוצים להיות צנחנים אז גם אני רציתי להיות לוחם. טירונות עברתי בחיל שריון וכשגמרתי במקום ללכת לטנקים שלחו אותי לשליש של הגיס של חיל שריון והוא אומר לי שבצבא אתה לא עושה מה שאתה רוצה אלא מה שהמפקד שלך רוצה. לוחמים לא חסר לי, אני צריך אמנים שיבדרו את הלוחמים ואתה אמן מפורסם אז אני רוצה שאתה בצבא תהיה אמן. נקודה. זו פקודה. אמרתי לו כן המפקד והלכתי ללהקה צבאית".
כבר בלהקה הצבאית הוא התגלה כמוזיקאי מחונן – מה שגרם לאריק איינשטיין לצוות אותו אליו כגיטריסט שלו בהופעות. משם הוא המשיך ללהקת "אחרית הימים", תרם את סולו הגיטרה המפורסם ל"שיר סתיו" של אריק לביא והפך לנגן הקלטות באלבומים של גדולי האמנים באותה התקופה. ואז בשנת 1973 הגיעה ההצעה ששינתה את חייו. "פנו אליי מכוורת והזמינו אותי להצטרף ללהקה", הוא נזכר. "באתי, אהבתי את החומר והצטרפתי. אני עשיתי להם אודישן בבית של דני, הקשבתי לדברים ואמרתי שאני אוהב את המוזיקה הזאת".
הייתם חברים?
"כוורת הייתה על בסיס מקצועי, הקשר בינינו הוא על בסיס מקצועי. אנחנו חברים למקצוע. אתה מבין? חברי נפש אולי היינו בסיבוב הראשון, אבל מאז אנחנו חברים למקצוע. השיר הראשון שלי שם הגיע באלבום השני והוא עד היום השיר הכי מושמע של הלהקה – 'היא כל כך יפה'. יש לו הכי הרבה צפיות ביוטיוב".
מילים לא כתבת ללהקה. זה נשאר רק של דני סנדרסון.
"לא התעסקתי עם מילים כל כך. האמת היא שבשירים שלי הייתי אומר שיש 70% טקסטים טובים ו-30% טקסטים לא כל כך טובים. אני לא משורר קלאסי, אתה מבין? היה לי קשה לגבש עמדה לגבי העניין. אבל אני אומר ככה – אני כותב שיר כדי להביע את עצמי ואני משתדל שהוא יהיה במצב שיבינו אותו, הקהל. לא שלא יהיה מובן. שיבינו את השיר. שיהיה מסחרי, אתה מבין? זה השיקולים שלי בכתיבת שיר".
כשזכית בפרס מפעל חיים, הגדירו את הכתיבה שלך כנאיבית. זה מחמיא לך?
"תראה, אני עזבתי את בית הספר בכיתה ח'. שם זה נגמר. אני לא איזה אחד שהוא פרופסור בעברית למרות שתרגמתי את ג'ימי הנדריקס והרולינג סטונס. יש לי הישגים, אבל אני לא איזה איש של מילים... אני כולה כיתה ח', אתה מבין? אז יוצא לי נאיבי, וזה כנראה חיובי".
אתה שומע שירים של עצמך?
"אני שומע אותם ומבקר אותם. אני לעצמי עושה את החשבון".
כשכוורת נגמר היית עצוב?
"אני לא יודע אם הייתי עצוב אבל נגמר לי הכסף. מבחינה כלכלית זו הייתה מכה. מי שהרוויח שם את הכסף זה פשנל. האמרגן. היה שם הרבה כסף, אבל הוא לקח הכול. אנחנו קיבלנו פינאטס. מה לעשות? ככה זה החיים".
עוד תעלה על במה לדעתך?
"הפסקתי להופיע בגלל הקורונה, אבל אם המצב ישתפר אז אולי כן. הייתי רוצה לעשות עוד הופעות ולקרוא לו 'יצחק קלפטר מחפש אהבה'".
מה אפשר לאחל לך?
"שהקהל יאהב אותי".
הוא אוהב אותך.
"אז זהו, זה כל מה שאני צריך".
הפודקאסט "מחזיק מעמד" – דני ספקטור בשיחה אישית עם יצחק קלפטר – בהפקת אולפני BIZI זמין להאזנה בספוטיפיי, אפל פודקאסט וכל אפליקציות הפודקאסטים הזמינות