עדי רונן נולד לפני 48 שנה להורים שעבדו במשטרה. אחרי שעבר בעצמו קורס לאבטחת אישים, הוא לא ציפה שהאדם הראשון שיישכר לשמור עליו יהיה זאב רוזנשטיין - האיש שלפני כעשור הוגדר כ"יעד מספר אחת" של משטרת ישראל. אחריו הגיעו גם שלושה עבריינים מוכרים מארצות הברית. כיום, רונן מגדיר את עצמו כאבא לשלושה ילדים - בת חן (26), פאר (14) ודניאל שנפטר מסרטן ב-2018, ומתקיים מקצבת נכות.
הוא אמנם עסק בשמירה מרבית חייו, אבל בשיחה עם mako הוא מספר שהחיבור למוזיקה תמיד היה שם, גם כשנדרש להסתיר אותו: "חונכתי להיות רמבו. אסרטיבי, חזק, במקצוע שאין בו רגש". ב-2012, שנים אחרי שעזב את רוזנשטיין והחל לעבוד כקב"ט של קופת חולים כללית, רונן עבר תאונה שטלטלה אותו וגרמה לו להתנחם באוכל.
"ראיתי רופא שאמר שזה מסוכן, טרום סוכרת. אבל זה היה כמו מדרון שלא יכולתי לעצור אותו. החלטתי להוריד סוכרים, וכשהגעתי למטרה שלי משהו השתנה - תחושת ההצלחה. אתה מוריד פחמימות ואז שומנים, חי על רסק תפוחים ביום ומרגיש שליטה. על עצמי, על החיים שלי. אחרי האירוע נשלחתי לשיקום מטעם המדינה ולמכינה קדם אקדמית לאמנויות, שם פגשתי פסיכולוגית ששמה לב שאני מרזה. היא שלחה אותי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, אושפזתי שלוש פעמים והמחלקה קבעה שאני אנורקסי. בכל פעם התאשפזתי אבל אחרי כמה שבועות הלכתי כי הרגשתי שאין לי הפרעה. יוצא משם – ונעלם. מאבד שיווי משקל, מקיא ומסוחרר".
מאז אותו אירוע עדי סובל מחרדות קשות ועדיין מנסה להשתקם. תוך כדי התהליך הזה, ב-2018, בנו נפטר. דווקא בנקודה הכי נמוכה בחייו, עובדת סוציאלית במחלקת האשפוז זיהתה את התשוקה של למוזיקה, והשיר שחשף את הסוד, "מראות מעוותות", יצא החוצה. הוא החל לעבוד על שירים מקוריים והופנה לעמותת "כנפיים", שפועלת כחממה לאמנים מתמודדי נפש. "בזכות השיר אני מסיר מעליי את ההסתתרות והבושה", הוא מודה, "וגם מעלה מודעות להפרעות אכילה אצל גברים כי פשוט אין אותה. כשהייתי מאושפז במכון אגם בבית חולים רעות - היו שם 90% נשים ו-10% גברים. ולא כי אין גברים שמתמודדים עם זה, אלא כי הם פשוט לא יודעים שזה מה שהם עוברים".
"הייתי בנאדם אחר לגמרי אז. המחשבה שלי הייתה רק לפרנס משפחה. כן הייתה תקופה כשהייתי שומר של רוזנשטיין והרגשתי את הרצון להוציא שירים, אבל לא הייתי בטוח בלעזוב את תחום האבטחה. אז הייתי כותב שירים בבית שלו בלילה, כשהיה שקט והוא ישן".
אתה רואה את עצמך חוזר למקצוע?
"אין מצב שהייתי חוזר למקצוע הזה היום. אני מתרגש מכל דבר. אז הייתי הרמבו - הזהות שלי הייתה קשורה לעניין הביטחון והיא הלכה לאיבוד כשקרה האירוע ב-2012. רק בזכות העובדת הסוציאלית של מחלקת השיקום זיהו אצלי את החלק המוזיקלי וחזרתי למשהו שהיה בתוכי והדחקתי. זה כאילו שמתי על עצמי מסיכה כל השנים במקצוע שאין לו רגש".
ציינת בעבר שאתה נדרש לשמור על קשר אישי עם המאובטחים שלך. הם יודעים על העשייה המוזיקלית?
"מחר בבוקר אני יכול לפנות לזאב רוזנשטיין ונוספים שעבדתי אצלם, אנשים שיש להם מעמד וחוזק. אבל אני לא רוצה להגיע דרכם לאמנות שלי. אני לא בקשר איתם".
בימים אלה רונן עובד על אלבום בכורה ובו 16 שירים שהקליט עד כה. מתוכם הספיק לשחרר את "מראות מעוותות" ביום שלישי האחרון, יום העלאת המודעות להפרעות אכילה. כשהוא נשאל מהי מוזיקה בשבילו, התשובה ברורה: "המוזיקה הצילה אותי באיזשהו מקום. היא גם גרמה לי להשתנות ולהפוך למי שאני היום, אחרי שאני חי כל השנים עם בושה בגלל מי שהייתי ואיך נראיתי לעולם. אני ממש נאחז בה".