_c.jpg)
גם אתה גדלתם על תוכנית הילדים "בלי סודות"? אז תגידו את זה לאט וברור: פא-דיחות, פ-אדיחות, פאדיחות פאדיחות! וזו גולת הכותרת של הטור של היום. כי אנחנו בני אדם, ועם כל האינטלגניציה שבעולם, לפעמים קצת פחות מדוייקים ונכונים, ופשוט עושים פאדיחות. גם אמנים, זמרים ושחקנים שהסביבה רואה בהם לפעמים "אל טבעיים", גם אותם תפסנו לא פעם במצבים מביכים , החל מתחתון של בגד ים שנופל בשידור חי, מעידה על הבמה, צחוק בלתי מרוסן תוך כדיי ראיון בטלויזיה ועוד.
אז פאדיחות אנחנו כל הזמן עושים, ובעיקר כל הזמן מחביאים. אבל יש פאדיחות שבהם אנחנו נתפסים על חם! הפאדיחה הכי נפוצה היא להגיד בחנות בגדים: "איכ חולצה של ערבים" מול המוכרת הערביה, או למשל לסנן מישהו בנייד, ואז לראות אותו מנופף לך לשלום מטר לידך. שלא נדבר על בלבול זהויות, כמו שדודה שלי באה לנורית גלרון ואמרה לה: "וואו נורית אני מתה על השיר שלך, 'קצב הליכתה קמט בשמלתה'". לא נעים בכלל!
הבחור בים טען שאני יעל פוליאקוב והשתתף בצערי
אז איך אני יגיד לכם את זה? זהו שבוע הפאדיחות שלי. כמה טעויות וכמה תקלות קרו לי. חוץ מכוס הקולה שנשפכה עליי שנייה לפני העלייה לבמה בבר מצווה שבה הופעתי, וחוץ מהבחור בחוף הים שלא הפסיק לטעון שאני זו יעל פוליאקוב והוא משתתף בצערי ואוהב את הסרט שלי "הכל דבש" אז רק זרמתי איתו ואמרתי לו :"תודה רבה ואני שמחה שאוהבים את האומנות שלי", אז זו רק ההתחלה.
השבוע יעל לוי חברתי הטובה חגגה יום הולדת, והנה לכם גם פה למעלה תמונה שלה, לא נגענו. יעל חגגה בביתה עם החברים הטובים והמשפחה, כשעל החלק האומנותי הופקדה חברתנו המצחיקה בטרוף חני, שהיא כמו מדונה וריטה, רק חני. והיא החליטה שהיא עושה מופע "ליפסינג" לשיר שלי "תבחרי בדרך". ומה שקרה זה שחני היקרה החליטה להשתמש בבקבוק קטשופ בתור מיקרופון והקטשופ פשוט השפריץ לה לפרצוף (קטשופ, יא סוטים). מה אני מדברת, תראו לבד מה קרה שם. אם זו לא פאדיחה אז אני כיסא. חבל שכבר אין "פספוסים" עם יגאל שילון, היינו לוקחים הביתה פיאט פונטו.
והנה עוד שורה של פאדיחות. הכל התחיל לפני חודש ביום ההולדת של מיכל אמדורסקי, שם הכרתי לראשונה את הזמרת ניקה בוקאי שאחראית על הלהיטים "פיינלי", "טלנובלה בע"מ" ועוד. ניקה משכה לי את העין עם השואו מטורף שנתנה, וקבענו שהיא תגיע אליי לשמוע שירים שכתבתי והלחנתי בסגנון דאנס ופופ שיכולים להתאים לה.
וכמו שתוכנן, היא הגיע אליי השבוע. נכנסנו לאולפן הביתי לשמוע את השירים. מעל המחשב מדף של דיסקים, הושטתי יד כדי להביא דיסק, נפל המוניטור, שניר (השותף לדירה והמנהל המוזיקלי שלי) שמע שנפל משהו, נכנס בהיסטריה והתחיל ללטף אותו, כשהחזיר את המוניטור למקום משך את הכבל, שנקרע, ואז ניסה להוציא מהמוניטור השני את הכבל כדי לחבר ולבדוק אם אפשר לחברו לראשון, וקרע גם אותו.
השכן שלא ישן
עברנו למערכת בסלון, שכבר היה מאוייש בבעל הדירה שלנו שקפץ לביקור, ועימו חשמלאי שנזכר לקדוח, איך הוא קרא לזה? "תלת פאזה" נדמה לי. אז אם עברנו את פסח, ועברנו את יום השואה וספירת העומר ועברנו גם את התלת פאזה הזו, אז מה כבר יכול עוד לקרות? יכול ועוד איך. נכנס אלינו שכן שלא אנקוב בשמו, ואני מקווה שהוא לא קורא את הטור הזה. השכן הוא, איך אגדיר את זה בעדינות? הוא דברן! ואיך שהוא שמע שיש דיבורים ורעש בבית, אז הוא פשוט בא. ואז כשהוא גם קלט שיש "טרף" חדש (ניקה), אז הוא פשוט פתח בחקירה מקיפה כמו שרק הוא יודע, ושאל את ניקה על כל האוטוביוגרפיה שלה מהיום שנולדה. כשגילה שהשיר שלה הוא "פיינלי", הוא לא התבייש להשמיע לנו שיש לו אותו בצלצולים בטלפון. אפילו ניקה צחקה עליו שהשיר ישן, וביקשה שלפחות ישים את הגירסה המחודשת.
אז אחרי פאדיחה שגוררת פאדיחה ופשוט לא נגמרת, החלטנו לקבוע יום אחר שבו אשמיע לניקה את השיר, אחרת אהרוס את כל הבית. וחשוב מכל, אחרי יום עמוס משברים ושברים, אני וניקה כל כך התחברנו, והרגשנו כאילו אנחנו מכירות עשרים שנה, אז פשוט החלטנו לצאת לבית קפה. ביקשנו גם משניר בכל לשון של בקשה שיבוא, שלא יחריב את הבית. אז בסוף נגמר טוב (מהשקרנים- ואז חצינו את הכביש ונדרסתי!). קצת הומור שחור, אני כבר שומעת את החס וחלילות שלכם.
רק אני פאדחנית? הייתם מתים
כמו שבטח הבנתם לי תמיד קוראים לי כל הניסים והניפלאות! תמיד חייב להישפך עליי, להשבר לי, ליפול לי. איך ניוטון מעספור היה מגדיר את זה? קצת מאנחוסית. אז ניסיתי למצוא לזה פיתרון, ולא מצאתי, אבל החברים הטובים שלי נתנו לי עצה שיכולה לעזור לי בעניין הזה, כדיי שלא יקרו עוד נזקים. מה שצריך לעשות זה פשוט כלום, פשוט לא לגעת בשום דבר, בשום בן אדם, לא להתקרב לאף איש, חיה, עב"ם ולא לאף חפץ, ממש לשמור מרחק. וככה הכל ימנע. איזה חברים טובים יש לי. אני ממש מודה לכנמ23טו2ו4ט8222237###### (אופס, נגעתי במקשים :)
אז גם הקשוחים שבניכם, עם הפאסון, תודו שאתם נתקעים בשולחן עם הזרת, תודו שאתם לפעמים שרים במקלחת בטעות: "שורום זורום זורום רים", תודו כבר שאתם גם אנושיים, וגם אם לא תודו אז בטח נתפוס אתכם איזה פעם עם משהו תקוע בשן, או עם נייר טואלט תקוע בנעל. אל תנסו אותנו הפאדחנים, אנחנו אומנם פאדחנים אבל לא פראיירים.