השבוע פנו אליי כמה מקוראי הטור ואמרו לי: "צליל מה קורה איתך? משהו השתנה בך, הטורים שלך נהיו ממש רציניים, טור אחד על איך להתגבר על חרדות באולפן, טור שני על התהליך של הפקת שיר, ובקיצור אנחנו מבקשים שתחזרי לתלם ותצחיקי אותנו". ואז הסברתי להם שמשהו השתנה בי, שאני כותבת על דילמות מחיי היום יום, ועל רבדים סמויים וגלויים בהם אנו נתקלים.
או שלא. כי אני בלי רוח שטות, זה כמו אגרול בלי הרוטב האדום הזה. אז אספר לכם קצת איך עבר עליי השבוע, בעיקר בעניין שהעסיק לפני כמעט שנה מדינה שלמה. כיוון שבכל מה שקשור לאקטואליה אני בדיליי, אז הגיע גם הזמן שלי לשחק אותה דפני ליף (או מינימום סתיו שפיר) להתלונן על מחירי הדירות בתל אביב, וכשאני אומרת דירות אני מחמיאה למערות, כוכים ומחסנים שבדקתי כאופציה.
כמישהי שעברה למרכז ממושב בצפון, עיירות כמו רחובות וראשון לציון בהן גרתי בשנים האחרונות היו נראות לי "לב העניינים". אבל חברים ואנשי תעשיה שגרים בתל אביב טענו שעד שלא אגור שם, לא אבין מה הם ה"עניינים", ושלזמרת שסוללת את דרכה במוזיקה כדאי לנסות את מזלה ב"עיר ללא הפסקה".
האמסטף ישב צמוד לקיר, מבוהל מהעכבישים והחיפושיות
אני יודעת שאתגעגע לדבר הזה שנקרא "חניה", שבטח לא אראה עוד, אבל חיים רק פעם אחת, אז החלטתי לחפש דירה. ולהלן התלונות. נתחיל ב"דירה" הראשונה בדרום תל אביב, שמחירה היה דווקא סביר. בכניסה קיבל אותי זוג חביב בסבר פנים יפות, ושאל: "את מפחדת מכלבים גדולים?". עניתי ש"קצת", ואז אומר לי האיש: "אל תפחדי הוא לא עושה כלום!" ונכון, אמנם בכניסה היה כלב אמסטף גדול, ואפילו גדול מאוד, אבל האמסטף ישב צמוד לקיר, כל כך מבוהל ומפוחד מכל העכבישים והחיפושיות והקורי עכביש שהיו בבית, שכמעט חיבקתי אותו בעצמי. והם עוד שואלים אם אני פוחדת מהכלב, כשטרנטולה תיכף תוקפת אותי? איפה ההיגיון?
והכלב, אם הבנתי אותו נכון, סימן לי שכבר עדיף אצלו במלונה, אז הקשבתי לו, והלכתי לראות את הדירה השנייה שאליה הגעתי אופטימית, לאחר שקראתי על נתוניה. שימו לב: דירת ארבעה חדרים המשתרעת על 90 מטר מרובע, באזור שינקין בלב העיר , במחיר מדהים ומיוחד של 2500 ₪ בלבד. אתם קולטים? מה ששכחו לציין זה שדירת 90 המטר בשינקין מתחלקת בין ארבעה שותפים נחמדים, שאמנם הם נחמדים, אבל אני לא נחמדה, אז איך נסתדר.
חנוכת בית? אולי חנוקת בית
אז המשכתי בחיפושים. את הדירה השלישית השתוקקתי כבר לראות, כי אם כבר עושים שינוי, אז דירה בעיצוב "וינטג'" זה משהו שתמיד חלמתי עליו, במיוחד כשהוינטג' נכנס חזק לאופנה. כבר דמיינתי איך אני מכינה לי תה צמחים במרפסת המעוצבת בתמונות של גולדה מאיר ובן גוריון, בגוונים של תכל. וירוק. אבל הירוק היחיד שהיה שם זה הירוקת שהצטברה על הפסיפס, שכנראה למען העיצוב, ולטובת האומנות, לא נוקה מאז שגולדה היתה ראש ממשלה.
לפני שכמעט התייאשתי, ראיתי מודעת תיווך על דירת מרתף מעוצבת, בוילה בצפון תל אביב. אם כבר לעבור לתל אביב אז כדאי בצפון, כי זה גם איזור טוב וגם נשמע טוב, ואף אחד לא ידע שאני גרה במרתף של הווילה, יחשבו שכל הווילה שלי. והטעיה זה טוב. אז התקשרתי ונפגשתי עם המתווך, שהוא מסוג האנשים המוגזמים, שכדי למכור יציגו גוש פחם כאילו הוא זהב: "שימי לב זו הכניסה, מהכניסה אתם יכולים להיכנס, וזו פינת האוכל אפשר לשבת בה, אפשר לאכול בה, אפשר גם לשתות בה, הנה שימו לב זו המיטה שאפשר לישון בה, וכאן בסלון אתם יכולים להזמין אורחים, אתם יכולים לעשות חנוכת בית אפילו".
חשבתי לעצמי, חנוכת בית? אולי חנוקת בית. כי אמנם סלון ומיטה ופינת ישיבה זה טוב, אבל אשמח לחלון עם קצת אוויר! והדקות הבודדות של בדיקה רק החמירו לי את בעיית האסטמה, אז כל מה שרציתי להגיד למתווך זה: "שים לב כאן היציאה, אפשר לצאת ממנה, כאן האוטו אפשר לנסוע איתו, רצוי כמה שיותר רחוק מהדירה שלך".
ראיתי דירת גן ללא גן, ודירת 3 חדרים ללא חדרים
חוץ מזה ראיתי דירת גן ללא גן, ודירת 3 חדרים ללא חדרים (מהמגזימים). אז למצוא דירות זה לא קל, ולא פשוט, ובאמת שאין לי סטנדרטים גבוהים, אז למה אי אפשר למצוא דירה ב- 1000 שקל עם 4 חדרים מרוהטת עם ג'קוזי וחדר כושר? מה אני כבר מבקשת?
חוץ מלחפש דירות, הופעתי השבוע בים המלח. שמלח זה טוב, וים זה טוב, אבל ביחד? ואם חשבתי שהקריטריון להיכנס לתחום ים המלח הוא תעודת גריאטרי מוסמך, דווקא הופתעתי לגלות שגם דור העתיד מבלה בבתי המלון בים המלח, ואפילו מבלה. בין קונצרט שהוקרן על המסך במלון ובין שירה בציבור, הגעתי אני, יחד עם זמר נוסף ומוכשר ששמו רפאל (המוכר מלהקת עדן, והבעלים של להקת אנג'לס). שנינו באנו במטרה אחת- להכניס רוח חיים בים המוות.
רוח לא הייתה. היה כל כך חם, שכמעט שתיתי לאחד מהאורחים מהדרינק, אבל חיים בטח היו, ואורחי המלון נהנו משעה של מוזיקה מכל הסגנונות. נכון שלא תכננתי לשיר את "דו יו לאב מי" אבל מסתבר שהמזרחית מתבקשת, וכשתימנייה מהקהל רוצה, אז צליל לא מסרבת. היה יפה לראות איך אנשים מכל הגילאים רוקדים ונהנים ממוזיקה. ים המלח לגמרי על המפה. קצת נמוך, אבל עדיין.
אסיים בתקווה, כי נותרה לי עוד קצת. ואמנם ייקח עוד קצת זמן עד שאמצא דירה בתל אביב שתתאים לי, אבל עד אז אחנה לי, ברוורס, בכחול לבן, איך שרק מתחשק לי, ברחובות.