מוזיקה ורעש: עומר אדם בשיאו במופע החדש

לפני שנה וחצי עבר עומר אדם משבר. "פרשת מרגול" המפורסמת לא עשתה לו טוב. הרעש הלבן העצום שהיא הביאה לכיוונו הוציא לו את החשק להיות זמר. הוא רצה שיפסיקו להתעסק במרגול ובמה שקרה עם המנהל האמנותי שלו אסף אטדגי, שיתנו לו לשיר את השירים שלו, להופיע, ויפסיקו לשאול אותו שאלות חטטניות. כולם רצו ממנו רכילות עסיסית ועשו לו הרבה רעש, הוא חיפש את ההפך - מוזיקה ושקט.

לקהל יש חושים חדים, והוא זיהה את החולשה. זה לא שהפסיקו לאהוב את עומר אדם, אבל פתאום היה נדמה שהוא קצת נסוג, וששמות כמו מאור אדרי מתחילים לזנב בהצלחה הגדולה שלו, בעיקר תקשורתית. אדם והצוות שסביבו התגייסו למלחמה. יחד עם שורת כותבים, מוזיקאים ומפיקים, יצרו אדם ואטדגי את האלבום השלישי, "מוזיקה ושקט", הטוב ביותר שלו מתחילת הקריירה. אלבום שבו אדם הגיע למקומות חדשים, למקצבים וסאונדים חדשים, ולאיכויות שירה שלא שמענו ממנו עד כה. הוא לא ויתר על הדיכאון הטורקי והחפלה הערבית - שני האלמנטים שהעלו אותו לגדולה, אבל כן הקפיד על שירים ברמה גבוהה יותר.

במקביל עבד איש יחסי הציבור שלו, עופר מנחם, על שיפור התדמית בתקשורת. עומר אדם התראיין למספר תוכניות טלוויזיה, הכניס מצלמות אליו הביתה, חשף את חייו, והראה כמה שבבסיס הוא בחור טוב שרק רוצה לשיר, לשמח ולקצור אהבה, כשהפשטות והחיוביות שלו עטופים במה שאמא שלו אוהבת לכנות "ערס מתורבת". אמש בהאנגר 11 הוא הביא למקסימום את אותה ערסיות מתורבתת, במופע הטוב ביותר שלו מתחילת הקריירה. ראיתי חמש הופעות גדולות של אדם מאז שיצא לדרך לפני שלוש שנים, וזו היתה השלמה והמהנה ביותר, הבחור רק משתפר ומשתפר מפעם לפעם, היכולות שלו כל הזמן בקו עליה.

כבר כתבתי בעבר שמבחינה מוזיקלית עומר אדם הוא למעשה ה"נכד" של עופר לוי. הקול הנמוך, העבה, השירה הגרונית, הסלסולים, היכולת לגרום למאזין להינות משיר דיכאון מתקתק עד כדי תענוג גדול. עד שיגיע ליכולות של לוי המרחק עוד גדול, אבל אדם בכיוון הנכון. מלבד זאת נדמה שהוא מרכז אליו את מיטב התכונות של אחרים - אנרגיות במה שמזכירות את ליאור נרקיס, עוצמה בקול שמצליחה להגיע למימדים של אייל גולן, גרוב כמו של משה פרץ, החדות של דודו אהרון, האותנטיות של איציק קלה, הגבריות של קובי פרץ - לעומר אדם יש קצת מכל דבר, במינונים משתנים, והסך הכל הופך אותו לאמן שכיף לראות אותו מחזיק במה, קהל, שירים ומופע.

ההחלטה לעטוף את אדם הזמר בסקציית כלי נשיפה רחבה - עם שלושת הנשפנים של שלמה ארצי בסקסופון, חצוצרה וטרומבון, בצירוף של קלרינט וחליל - היא הברקה, שעשתה טוב לקול הכבד של אדם, ריככה אותו, הגישה אותו לקהל בגרסה נעימה וקלה יתר לעיכול. גם אדם עצמו שר היום טוב מתמיד. פעם הוא היה ממש נוער את השירים, היום הוא שר אותם, שייף את הפינות הכואבות. וגם כשהוא פותח את הווליום ומקפיץ את הדציבלים בקונסולה לאיזור האדום, עד שהסאונדמן מורט שערות - יש בו רכות ונגישות שלא היו בו קודם. ועדיין, אדם יכול לשיר עוד יותר נעים, עוד יותר מתנגן, עוד יותר להשתפר כמבצע, שבסופו של דבר רוצה שהקהל יהנה לשמוע אותו.

דברים טובים התחברו לעומר אדם במופע הזה. בחוץ מזג האוויר קרע את נמל תל אביב וכל הקהל נדחס פנימה והצטופף מסביב לבמה העגולה. אדם חימם את השבט שלו כמו מדורה - אנרגטי, מלהיט, מפיץ אור, שורף את הלב, מבעיר את שמן החצות. הוא פינק אותם בלהיטים הגדולים שלו ובמחרוזות ישנות, תקשר איתם בגובה העיניים, הרגיש על הבמה בנוח, נראה מחובר מתמיד, שלם עם עצמו. הוא לא חשש להכניס מקצבים קווקזיים, ונשמע יותר אותנטי וכן, מאשר במופע שהעלה בשנה שעברה, שבו הפגיז את הקהל במוזיקה אלקטרונית וניסה לייצר קלאב מזרחי.

אדם פתח עם "אל תבכי", שיר ראשון לחימום הקנה. השיר השני ״כמו בימים", סטייל ערבי עם נגינה נהדרת ואחלה כינור, נשמע חזק. בשיר השלישי ״נמס ממך״ הקצב מתחיל לעלות ואדם נותן לקהל לשיר קצת במקומו. בעבר השיר הזה היה קרחניסטי, עכשיו הוא מאפשר לאדם לחמם מנוע, להכניס קטע ערבי באמצע, ורק אז לזרז את הטמפו למהירות של משחק מחשב. הרביעי היה "אהייה אהייה", מהאלבום החדש, ניסיון יפה שהקהל עוד צריך להשתפשף עליו.

"שקט" ואלבום זהב

הופה

אדם עובר ל"מיליון נשיקות" ומחזק אותו עם "יום הרווקים", שעובד חזק. הוא ממשיך ל"אלף פעמים" ודוחף למחרוזת גם את "שמחה גדולה הלילה", "ידיים גבוה למעלה חזק" ו"דלאלה דלאלה". שירי החפלה הותיקים האלה נשמעים הרבה יותר אותנטיים כשהם באים מהפה שלו, יותר מאשר מפיות של זמרים אחרים שגם הם משתמשים בהם בהופעות, ולא חשוב שמות.

"תרחמי עלי" הוא המנון דיכאון סוחף שמחבר רוק עם סלסולים. אדם שר נהדר, מאמץ את הקול כמו שצריך, והקהל שר איתו. והנה הוא מביא עוד בלדה כזו, את ״לבדי״, הקהל מצטרף והוא שר בווליום מעט גבוה מדי. ייקח לו עוד כמה שנים לשלוט בעוצמה שלו וכמו אייל גולן לדעת בדיוק עד כמה צריך ללחוץ. ב"נסיכה״ הוא רוקד ושוב מפגיז בווליום שירה אדיר. כמה כוח יש לו במיתרים, שדוחף את הצבע המיוחד שלו, אשר ממלא את החלל הענק של ההאנגר, והקהל שר ורוקד.

ב״החיים הם דבש״ הוא עולה על הגמל ודוהר עד אלג׳יריה עם הראיי במקצב, וכלי נשיפה שמנגנים fאנקי של מועדון ריקודים. אדם מענטז, הבנות בקהל מחקות אותו, והחיים הם דבש. "כובשת״ הוא נאמבר גדול שמתחיל בלדה עולה לדאנס, מטפס להאוס, ואז נכנסת גיטרה רוקיסטית, ואדם נותן לקהל טעימה של קלאב מבלי להפריז. גם ב״בואי עכשיו״ הוא שולט יפה בקהל והלהקה עוטפת אותו כמו שצריך.

את "שקט" הקהל שר במקומו, וכשאדם כבר מתחיל לשיר, עולים לבמה אטדגי ומנחם להעניק לו אלבום זהב. אדם נרגש. באמת. אבל מצליח להתעשת ונותן קאבר ל"היא לא יודעת מה עובר עלי" של שלמה ארצי, שהטקסט שלו היה יכול להתאים לשיר דיכאון מזרחי. הקהל מכיר ומתחבר. ב"מאמי זה נגמר", עוד רגע שיא, הדיכאון שאדם שופך על הבמה שוב מזכיר את עופר לוי הגדול.

אחר כך הוא מעלה הילוך עם ״קסם״ שמחליף באמצע מקצב וליווי מזרחיים לקווקזיים ומקנח בגיטרה של רוק. כמה עושר יש במוזיקה הזו, שפעם טענו שהיא שטחית ורדודה. ואז אדם יורד לעוד בלדה נחמדה מהאלבום האחרון, ״אל תקחי", מציג את הנגנים ומתחיל את החלק האחרון של המופע עם ״בניתי עלייך״. עכשיו הוא יביא אותם לאורגזמה. ההאנגר רוקד, והנאמבר הבא מתחיל בקצב קווקזי שמתגלגל לקצב הערבי של "וואי לי".

מהשפיץ של מצעד הגאווה חזרה לתחנה המרכזית

המסיבה בעיצומה, אדם מדביק את המעריצים ב"עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי״ במזרחית, שמוביל ל"תל אביב יא חביבי תל אביב״, שיר שהוא תוצאה ישירה של תרבות הגייז המזרחית, ששיאה בליין ה"אריסה" המפורסם. זה דאנס נצחוני שהקהל של אדם רוקד בהתלהבות, ומדובר באנשים שלא הכי יפרגנו למי שבטעות יקרא להם "גייז" ברחוב.

ומהשפיץ של מצעד הגאווה - כל הדרך חזרה לתחנה המרכזית, כשאדם מפנק את הקהל במחרוזת שירי זוהר ארגוב שאייל גולן היה שר, עם "סוד המזלות", "כמו שיכור" ו"מרלן". הצעירים משתוללים, חבר'ה שרובם נולדו אחרי שארגוב החזיר נשמתו לבורא, מעלים באוב את הקלאסיקות שלו.

במקום לרדת ולחזור להדרן, אדם מתחיל את "הופה" עם ״אין אחד שלא״ ועוצר, חוזר בו, נותן קטע מעבר, ומתחיל את ״יסמין״. איזה פאקינג המנון עם קצב מזרחי בפזמון. בסוף הוא מממש את ההבטחה, מניף את ההאנגר עם "הופה" ומשחק אותה בגדול. שר איתם שוב את "שקט", מוותר על "מתקרבת מתרחקת" וחותך. אחרי שלושה אלבומים ועם קאברים שעושים שמח, הוא יכול להרשות לעצמו לשמור להיטים גם לפעם הבאה.