כן, נועם קלינשטיין היא "הבת של". הוריה הם ריטה ורמי קלינשטיין, ומכאן שהגנים המוזיקליים זורמים אצלה בעורקים. את הקול ירשה משניהם, את כישרון הכתיבה וההלחנה מאביה, והדמיון הפיזי לאמה לא משאיר ספק – אבל בכל הנוגע להצלחה שלה, נועם קלינשטיין רוצה לעשות את זה בזכות עצמה. את השאלות הקשות האלה, על הצלחה למרות הייחוס המשפחתי ולא בזכותו, היא לא צריכה שאף אחד ישאל אותה – היא כבר שאלה את עצמה. בגיל 14 התחילה לחלום על קריירה מחוץ לישראל, לא בשביל ההצלחה הבין-לאומית; היא פשוט רצתה התחלה נקייה.
"כשהייתי בת 14 נסעתי לניו יורק ורציתי ללכת להופיע בערב במה פתוחה, הייתה לי פנטזיה שאנשים ישמעו אותי בלי לדעת מי אני. מצאנו את המקום הכי נחשב בניו יורק ובאנו מוקדם בבוקר להירשם. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, שרתי באנגלית ומנהלי המקום החליטו באותו הרגע להפיק לי אלבום. הם בעצם גילו אותי".
זה החלום של כל זמרת.
"אמרתי לעצמי, 'וואו, זה יכול להיות מדהים לשיר בחו"ל, ככה אף פעם אף אחד לא יוכל להגיד שזה בגלל שהיא "הבת של"'. ויותר מזה, לי עצמי לא יהיה שום ספק שזה בגלל שאני 'הבת של'. גם לפני זה הייתה לי תחושה פנימית שאני טובה, שאני ממש מיוחדת ושונה. הרגשתי שאני אומנית אמיתית, עגולה ושלמה, אבל פתאום בגיל 14 לקבל את החותמת הזאת, שרוצים אותי, שאומרים לי, 'מכולם אנחנו רוצים אותך, כמוך לא הייתה לנו הרבה זמן' – זה היה בשבילי אישור".
האישור סיפק אותך, ואז ויתרת על ההזדמנות?
"חלמתי לעבור לארה"ב אחרי הצבא, אבל פתאום התחלתי לשחק. עוד לפני השחרור השתתפתי ב'הכבש השישה עשר' ומאוד אהבתי את זה. ואז גם צילמתי סרט, ואמרתי, 'טוב, אז אני לא אסע השנה, אולי בשנה הבאה'. במקביל הופעתי, הקהל התחיל לצמוח, הוצאתי אלבום ואז הבנתי שזה שטויות, שפה זה המקום שלי, שאני לא רוצה לנסוע. אם אני אוהבת לשיר פה ואוהבת לעבוד פה, אז זה מה שאני רוצה וזה מה שאני אעשה".
גם לשחק חלמת מילדות?
"ממש לא. החלום היה לשיר את השירים שלי. בקורונה, כשלא היה הרבה מה לעשות, נרשמתי ללימודי משחק, וזה היה שינוי מטאורי עבורי. לפני כן בחיים לא הייתי מאמינה שאני אופיע מול קהל בהצגה או שאני אצטלם לסדרה או לסרט".
חששת שככל שתתרחקי מהחלום כך הוא ילך וייעלם?
"לא היה בי פחד, ידעתי שאף פעם אני לא אפסיק לכתוב שירים".
האבא המוזיקלי שלי
קלינשטיין (23), שלא רצתה להיות שחקנית, הספיקה לגלם את דמותה של רויטל בסדרת הנוער "זיגי", לשחק בסרט "כולם מחכים רק לי" בבימויו של אקי אבני, ובימים אלה היא מככבת על הבמה במחזמר "בלוז לחופש הגדול" בבית ליסין. "אחרי שכבר שיחקתי שנתיים הייתה לי שיחה עם אבא שלי, והוא אמר, 'כל החיים רצית להיות מוזיקאית, והנה עשית עכשיו הצגה וסרט וסדרה, אבל עדיין לא הוצאת אלבום ראשון'. זה ממש נגע בי. הבנתי שהחלום הכי גדול שלי לא מתגשם בקלות כמו החלום שהתווסף על הדרך, ואולי זה אומר שהדברים שלהם את כמהה מעמיסים יותר רגשית מאשר הדברים שפשוט מגניבים וכיף לך לעשות".
ההורים שלך תמכו בבחירה שלך להצטרף אליהם לתעשיית המוזיקה והבידור?
"הם מאוד שמרו עליי. היה ברור מאוד בבית שאני לא איכנס לתחום כשאני צעירה מדי. רציתי ללכת ל'בית ספר למוסיקה', למשל, והם לא הרשו לי. אבל הם תמיד התייחסו אליי כאל אומנית. כשהייתי בת 12 כתבתי שיר על הפסנתר והשמעתי אותו לאמא ולמשי. הן אמרו, 'וואו, זה מטורף, איך יכול להיות שבגיל כזה כתבת כזה שיר?'. באתי לאבא שלי, והוא אמר, 'למה את כותבת שיר בלי פזמון? שמעת פעם שיר בלי פזמון? תכתבי פזמון ואז גשי אליי'. מגיל צעיר מאוד הוא התייחס אליי כמו אל אומנית אמיתית. לא תלו את הציור שלי ככה סתם על המקרר, אלא אמרו לי מה לעשות ומה לתקן כדי שזה יהיה ראוי. בגיל 16 אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להוציא שיר, והיא אמרה, 'את ממש צעירה, אבל השירים שלך כבר מאוד שלמים ומגיע להם לצאת החוצה'. זה היה רגע מכונן בשבילי, כי זה בא מבן אדם שכל הזמן ניסה לגונן ולשמור עליי". 
ואבא שלך?
"אבא שלי הכי אוהב את השירים. הוא בא לכל באלאנס לפני הופעה שלי לראות אם יש סאונד טוב, ואני מתייעצת איתו על הכל. הוא האבא המוזיקלי שלי, וזה מה שהעמיק את הקשר הרגשי העמוק בינינו, את השפה המשותפת, במיוחד ביחס לזה שלא גרתי איתו בבית מגיל מוקדם מאוד. המוזיקה חיברה בינינו, וזה הפך לחיבור שלא תלוי במוזיקה".
את הסינגל החדש של קלינשטיין, "אירוניה", מתוך האלבום השני שייצא בקרוב, כתבה על האקס שלה. "הכרתי אותו כשהייתי בצבא. הוא מושבניק, מסיירת צנחנים, זה היה עולם שלא הכרתי", היא אומרת. "עד אז יצאתי רק עם בסיסטים, עם שחקנים, והוא היה כל כך שונה, הייתה לו משפחה של אמא ואבא ביחד והם גרו בבית קרקע עם כלבים ואחים, הכל היה כל כך שונה שזה הבהיל אותי ואמרתי לו בהתחלה שזה לא מתאים לי. ואז, אחרי כמה ימים, הוא שלח לי סרטון שלו שופך על עצמו שני קרטונים של חלב סויה".
למה?
"כי הוא לא רצה שאני אשכח אותו. הוא בן אדם מיוחד מאוד, היינו יחד שנה ומשהו ונפרדנו בגלל שהוא טס לטיול אחרי הצבא. את 'אירוניה' כתבתי כשהבנתי שאני לא אסע יותר למושב, שכל כך אהבתי את הדרך לשם. זה ממש שיר כאב". 
היום את עם בן זוג אחר, יונתן. איך את מרגישה כששיר שלך על אקס יוצא בזמן שאת בזוגיות עם מישהו אחר?
"טבעי. אלבומים יוצאים פרק זמן אחרי שכתבת אותם. כבר כתבת אותם, בכית, יצא האלבום. זה רק הגיוני".
לכתוב על הפרידה עוזר להתגבר עליה?
"אני לא יודעת אם זה עוזר, זה מה שאני עושה. זה מזין את עצמו, הפרידה והשיר".
טיילור סוויפט עשתה מזה קריירה.
"כן. אני מקבלת את זה על עצמי. אני לא מתה עליה, אבל היא בהחלט גאונה שיווקית. אני מתחברת לזה שאין לה פאסון, אני אוהבת שהיא משתפת את חייה. גם לי אין הרבה פאסון, אני מעלה סרטונים שלי בוכה. הטרנד בטיקטוק על השיר 'אירוניה' הוא לצלם את עצמך בוכה ואז צוחקת ושמחה, ואני ממש שמחה שלא מראים רק 'כמה כיף לי וכמה אני כוסית ומהממת'. הלוואי שהיה לי חוסר שלמות כזה מול הפנים כשאני הייתי קטנה".
קלינשטיין ובן הזוג מתגוררים בינתיים אצל אמא ריטה, ומתכננים מעבר לדירה משותפת משלהם. "יונתן הוא האדם עם הלב הכי טוב שפגשתי, והכי כיף לנו ביחד. אני מאוהבת בו, וזו גם הפעם הראשונה שהמשפחה שלי ממש מסתדרת עם בן הזוג שלי. הוא הולך עם אבא שלי לראות משחקי כדורגל, אמא שלי יושבת ומנהלת איתו שיחות, אחותי שרופה עליו".
את כבר מוכנה לעזוב את הקן, את הבית של אמא?
"זה ממש קשה, אנחנו רגילות להיות שתינו. היא החברה הכי טובה שלי, היא הבן אדם שלי. זה מאוד לא פשוט בשבילי. זה תהליך. אם לא הייתי בזוגיות טובה ועם יונתן, לא הייתי עוזבת".
להצליח בזכות השיר, לא בזכות שום דבר אחר
אחרי שהקליטה שלושה סינגלים, את המשך האלבום הראשון שלה הפיקה באופן עצמאי עם חבר טוב ("לקחנו סרגל ומדדנו את המרחק בין המצילה למיקרופון לפי מה שכתוב באינטרנט"). התעשייה, היא אומרת, לא חיבקה את היצירות שלה בתחילת הדרך. "שלחתי שיר לאחד מהמפיקים שעבד עם ההורים שלי, והוא פשוט לא רצה, הוא אמר שהוא לא אוהב את השירים. אלה היו חומרים שאנשים לא כל כך רצו לגעת בהם, זה היה אינדי ופרינג'י מדי. המפיקים שכן רצו אמיצים בעיניי. הם המאסטרים שלי ולמדתי מהם". 
וכך, ממש כמו כל אומן צעיר בתחילת דרכו, גם קלינשטיין כיתתה את רגליה בין הופעות קטנות. "התחלתי להופיע בכיתה י"ב, עם מלווים שלמדו איתי בתיכון. לאט-לאט, מהופעה להופעה, את מתחילה לראות פחות אנשים שהזמנת בוואטסאפ. כל שיר הביא עוד קהל".
את ממש מתעקשת לעשות את זה בעצמך, בלי להסתמך על ההצלחה של ההורים.
"בשיר הראשון שהוצאתי לא הסכמתי להתראיין לשום מקום. אף אחד לא היה מראיין בחורה בת 18 שמוציאה שיר, אז למה אותי כן? תמיד אמרו לי, 'השיר הראשון שלך ייכנס לפלייליסט כי את "הבת של"', ואמרתי, 'טוב, בסדר, אז אולי הראשון יתקבל, אבל אחרי זה תצטרכי להוכיח את עצמך'. ואז כשהשיר הראשון שלי לא התקבל, שמחתי ממש. אמרתי שאם השיר לא התקבל אז אני אדע בהמשך שכששיר כן יתקבל, זה יהיה בזכות השיר ולא בגלל שום דבר אחר. לא ידעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. כשהודיעו לי ש'אירוניה' נכנס לפלייליסט, צרחתי מהתרגשות. הוצאתי המון שירים מאז השיר הראשון, הצלחתי להקיף את עצמי בקהל ולהתחיל סוג של קריירה, אבל רק עכשיו, כש'אירוניה' נכנס לפלייליסט, אני מרגישה שאני במגרש של המבוגרים".
את מוציאה אלבום, אבל בניגוד לדיסקים ולאלבומי הזהב של אמא שלך שתלויים פה על הקיר, יש היום משהו פיזי במוזיקה?
"לא, היום מוציאים באפל מיוזיק וספוטיפיי. זה עולם שונה מאוד. פעם היו מוכרים תקליטים, זה מה שהיה רווחי בשביל מוזיקאים".
אז מה היום רווחי בשביל מוזיקאים?
"כלום", היא עונה בהחלטיות וצוחקת.
מרוויחים בהופעות גדולות, אבל אם עוד אין הופעות אז איך מתפרנסים ממוזיקה?
"גם בהופעות מפסידים כסף".
אז מה עושים?
"ממלצרים. אני מופיעה בתיאטרון, ואני עוד אעשה כסף. אני אעשה מלא הופעות, אבל זה ייקח זמן. להיות מוזיקאי זה מוזר, כי אתה אומר שאתה מוזיקאי, אבל אתה לא מרוויח מזה אגורה. לפני שהייתי שחקנית, כשהיו שואלים אותי מה אני עושה, הייתי אומרת שאני מורה לפסנתר, כי מזה התפרנסתי. אבל עכשיו אני יכולה להגיד שאני מוזיקאית ושחקנית וזמרת".
מבחוץ זה נראה קל מאוד, יש טיקטוק ובום, אתה כוכב, וסוגר קיסריה ברגע.
"אולי יש אנשים שזה פשוט להם, לי זה לא היה פשוט. אבל אני עושה דרך מהממת ולא הייתי מוותרת על שום צעד". 
העובדה שההורים שלך מגה-סטארס יותר מלחיצה או מעוררת השראה?
"אני לא יודעת. אמא, אבא שלי ואחותי הם האנשים שאני הכי מעריכה ברמה האישית וגם כמובן האומנותית, אני ממש תופסת מדעתם. הם מאוד תופסים ממני כאומנית וזה מרגיע אותי, זה נותן לי תחושת ביטחון. אני לא מסתכלת עליהם, 'אם הם הצליחו אז אני אצליח' או 'אם הם הצליחו אז אני לא אצליח', אלא, 'אם הם מאמינים בי, אז מי אני שלא אאמין?'. כבר לא מגיעים היום להצלחה מטאורית כמו אמא ואבא שלי, אנחנו לא בדור הזה. ואני גם חושבת שאף פעם לא היה לי רצון כזה; אני רק רוצה שישמעו את השירים שלי. יש לי את הזכות להגשים את החלום שלי, שיר שלי מגיע לאוזניים של אנשים, אנשים קונים כרטיס להופעה שלי, אנשים בוחרים בשיר שלי כדי להיכנס איתו לחופה. מה עוד אני יכולה לרצות?".
ובדור שלך – יש תחרות בינך ובין אחותך, שמככבת במחזות זמר?
"אני מעריצה את משי, אני הכי אוהבת אותה בעולם, אבל זו ממש דרך אחרת. אני התחלתי מהשירים, מלכתוב ולהופיע מול הקהל שלי, ומשי התחילה במחזות זמר ונסיכות דיסני ודיבובים ומשחק. אולי מהצד זה יכול להיראות דומה, אבל אני לא מרגישה שזה דומה. היא הגשימה חלום כשעשתה את תפקיד החלומות שלה במחזמר 'מלצרית', ואת תחושת הסיפוק הזו אני אוכל לקבל רק מפרסום של שיר שלי, שעשיתי את זה בעצמי, שכתבתי את השיר בעצמי. כשהצגה שאני משתתפת בה מקבלת ביקורות טובות אני שמחה, אבל אני לא מרגישה שזה בזכותי. שיר שלי זה הכל אני. זה תוכן שהוא שלי, ואני מבצעת אותו".
בחודשים האחרונים משחקת קלינשטיין במחזמר "בלוז לחופש הגדול" של תיאטרון בית ליסין. עלילת ההצגה, שמבוססת על סרט הקאלט של דורון נשר ורנן שור מ-1987, גוללת את עלילותיהם של חבורת שמיניסטים רגע לפני הגיוס בזמן מלחמת ההתשה ומעלה את שאלת ההקרבה למען המולדת. וכאילו ההתכתבות עם המציאות של ימינו לא מספיקה, ב-7 באוקטובר גויסו בצו 8 שני השחקנים הראשיים של ההצגה, דור הררי ואיתמר אלבז, ודחו את עלייתה לבמה. "זו הצגה על שכול. זה קשה אבל זו גם זכות גדולה לתת לאנשים שעה ו-50 דקות של פורקן, בכי, צחוק, מוזיקה, אומנות וקצת נשימה".
איפה את מרגישה את החיבור בין התוכן של ההצגה ובין המציאות?
"יש לי חברות שאיבדו אנשים קרובים להן, חברה שלי דריה איבדה את חברת הנפש שלה, איילת ארנין, וחברה שלי יולי שרדה את הנובה, אבל בן הזוג שלה, אדיר מסיקה, נרצח. ברגע שהיא צריכה אותי אני לא אומנית, אני לא זמרת, אני לא שחקנית – אני חברה. יש המון דברים שלא הבנתי במחזמר, ורק אחרי הדבר הנורא שקרה לנו הבנתי. הלוואי שלא הייתי מבינה בחיים". 
כמו מה, למשל?
"לא הבנתי למה במחזמר אני עומדת מעל הקבר של החבר של מוסי, ואנחנו מתבדחים. איך בן אדם יכול להתבדח או לדבר על אהבה כשהוא מעל קבר? לא הבנתי את הדמות, אבל עכשיו כשאני עומדת עם החברה שלי מעל הקבר של בן הזוג שלה, לא נותר לי אלא להצחיק אותה. זה גרם לי להבין הרבה דברים על עצב ועל שכול".
התלתלים זו עבודה
בהצגה מגלמת קלינשטיין את נעמי, זמרת מוכשרת בתחילת דרכה, רגע לפני הבחינות ללהקה הצבאית, ומושא אהבתם של החברים הטובים ארל'ה ומוסי בגילומם של הררי ואלבז (בהתאמה). "הדמות שלי היא תיקון של דמויות הנשים של פעם. נעמי של 2024 מתחילה עם מוסי באגרסיביות, וכשהם מתנשקים הוא אומר, 'איך חיכיתי לנשיקה הראשונה שלי', והיא כזה, 'היו לי כבר שישה לפניו'. זה שיר פמיניסטי אמיתי, זו לא אישה בתולית ו'אוי תלמד אותי, אני קטנה, אני עדינה, תסביר לי'. זו אישה מנוסה שחוגגת את זה על הבמה, היא לא מתבאסת ממספר הגברים שהיא הייתה איתם, היא גאה בזה, וזה מאוד מחזק, די עם הסלאט שיימינג".
איך זה לגלם את הבחורה שכולם מתאהבים בה?
"כשחיפשתי את הדמות הייתה לי האופציה להיות פתיינית, אבל רציתי שיהיו בנעמי כל הצבעים. היא מצחיקה וקצת דבילית לפעמים, בכוונה לא רציתי להראות משהו מושלם. זה מה שמגיע לנעמי להיות וזה מה שמגיע לקהל הבנות שמגיעות לצפות בהצגה לראות".
ואיך את, נועם, מסתכלת על עצמך כאישה?
"יש ימים שאני מרגישה כמו הדבר הכי טוב שקרה לאנושות, מבפנים ומבחוץ, ויש ימים שאני לא יודעת איך בכלל יש לי חבר שמסתכל עליי. אין מה לעשות, זה מה שנקרא להיות אישה. החזרות על 'בלוז לחופש הגדול' הופסקו בגלל המלחמה, וכשחזרנו המכנסיים לא נסגרו עליי. אמרתי, 'מה לעשות, מלחמה, חרדה, את רק אוכלת, הכל בסדר', אבל פעם זה היה יכול להיות עניין מטורף בשבילי. פעם חשבתי שאני צריכה להרעיב את עצמי, אבל הביטחון העצמי שסיגלתי לעצמי מבפנים שומר עליי מהחרדות ומההפרעות האלה".
מה היה פעם?
"בילדות הייתי ילדה שמנה. כשהיו מצלמים אותי אנשים היו כותבים, 'למה הילדה של ריטה כזאת שמנה?', והייתי רואה את זה. בגיל 13 התחלתי להרגיש שאני לא רוצה להיות שמנה, שאני מתביישת ומסתירה את הבטן כשאני שרה על הבמה. מסביב כולם אמרו שזה לא יפה ולא טוב אז רציתי לשנות את זה, והשינוי הביא איתו חוסר ביטחון וסלידה מעצמי".
במה זה בא לידי ביטוי?
"נצמדתי לתפריט באופן אובססיבי, ברמה של לא לצאת מהבית כדי לא לאכול משהו שלא בתפריט. ארוחות שישי היו הדבר הכי נורא, כי זה לא היה לפי התפריט. סבלתי ממש, אבל לא חשבתי שיש לי הפרעת אכילה".
חושבים שהפרעות אכילה זה אומר אנורקסיה או בולימיה, אבל הסקאלה הרבה יותר רחבה.
"נכון, כי אם המחשבות על אוכל שולטות בך וגורמות לך לצאת או לא לצאת מהבית, לראות או לא לראות חברות, אם קובעים בשעה מסוימת לאכול וזו לא השעה שאת אמורה לאכול בה אז את לא הולכת – אם זה מה ששולט לך בחיים, אז זה בעייתי מאוד".
איך זה השתנה?
"עברתי לתיכון לאומנויות, ופתאום לא נמדדתי לפי איך שנראיתי. בחטיבה הבנות הכי יפות ורזות היו המקובלות, ובבית הספר החדש מדדו לפי כמה שאתה מוכשר. אני לא יודעת אם זה בסדר או לא בסדר, אבל הקלפים שיחקו לטובתי. פתאום הייתי מוכשרת מאוד ובקבוצה של אנשים מוכשרים שאוהבים ולומדים מוזיקה, ואז השתחררה לי הפרעת האכילה ששלטה לי במוח. לקח לי זמן להרגיש בנוח להסביר למלבישים שאני אולי מידה S אבל שיש ציצים ויש טוסיק, ודברים לפעמים יושבים במותן אבל לא בחזה. היו דברים שנתנו לי ללבוש והם לא עלו עליי, עד שהרגשתי בנוח לפתוח ולהגיד בקול רם".
אם כבר במראה עסקינן, התלתלים שלך מהפנטים.
"התלתלים זו עבודה. צריך להשקיע ממש. צריך לדעת מה טוב להם ולהיצמד לזה, לא לעשות שינויים קיצוניים, אני לא מחליפה את הספר, לא את המוס ולא את המברשת. אני אוהבת את כל השאלות על מראה חיצוני, סטיילינג, איפור. אני חולה על זה, אני צריכה לפתוח ולוג. את יודעת שקיבלתי תואר של 'איט גירל' בFashion-Forward? זה היה מרגש מאוד".
מה מרגש יותר, כששיר שלך מצליח או להיות מוכתרת כאיט גירל?
"להיות איט גירל. ברור".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: נסטיה ליסנסקי | איפור: חן אלקבץ | שיער: לירז אגם | הפקה: טל פוליטי