"מילים, מילים, מילים, מילים
על הלשון מגלגלים
זוכרים את השיר הזה? מרגלית צנעני ושלמה גרוניך בשנות ה-90. אז האם באמת הכל מילים או קצת יותר מזה?
לא הופתעתי, אני חייב להגיד, מאמירתו האומללה של שלמה גרוניך, אבל התחושה שלי הייתה מאד לא נוחה דווקא מתגובת הקהל - אחרי שאמר "הסתכלתי על הקהל ואמרתי 'כזה קהל אני רוצה תמיד', אתם כל כך אשכנזים כאלה, אין פה אפילו צ'חצ'ח אחד", תגובת הקהל הייתה גיחוך ומחיאות כפיים.
שאלתי את עצמי האם אנחנו עדיין עומדים במקום שאותו היה נדמה שעזבנו כבר לפני כמה שנים טובות? גרוניך בעיניי הוא לא הבעיה אלא הוא רק סימפטום של חלק ממנה. נכון שהוא מיד התנצל, אבל מה התועלת אם זאת המחשבה שלו באמת?
אם תבחנו פלייליסטים של תחנות רדיו שונות שמנגנות רצועות של מה שנקרא "ארץ ישראל הישנה והטובה", אני מבטיח לכם שלא תמצאו שם את דקלון, אביהו מדינה, זוהר ארגוב, חיים משה, מרגלית צנעני, אבנר גדסי, צלילי העוד ועוד רבים וטובים. כי הם בעיני רבים מעורכי התוכניות האלו ארץ ישראל השנייה ולא "הטובה והישנה".
קלאסיקות כמו "סורו ממני", "אל תשליכני", "חומות חימר", "נפרדנו כך" ועוד רבות וטובות לא ימצאו את דרכן לפלייליסטים האלו. לצערי למרות שאנחנו בעידן שאת המיינסטרים הישראלי מובילים זמרים שמזוהים עם המוזיקה הים תיכונית, עדיין אין מקום למוזיקה השורשית בתחנות רדיו שונות שאמורות לשקף טעם לא רק של צפון תל אביב והסביבה, אלא גם של קריית שמונה, נתיבות ואופקים.
גרוניך באמירתו האומללה בעצם הוציא מהמשוואה את האפשרות שאדון שרעבי, גברת מרציאנו ועוד ועוד יוכלו לשבת בהופעה שלו כקהל, כי הם בעיניו צ'חצ'חים. עוד כילד אני זוכר את אמירתו של דודו טופז אי-אז בתחילת שנות ה-80 בעצרת בחירות - ואת מנחם בגין תוקף את האמירה הזאת - וכבר אז הבנתי שכאן העולם נחלק לשניים - לאלו שהרגישו עלבון אישי מהאמירה ואלו שלצערי הזדהו איתה.
וגם אתמול כששמעתי את גרוניך הצטערתי לא פחות על זה ששמעתי את הקהל מגיב בצחוק ולא בקריאות בוז. לא ישבתי לאסוף את כל האמירות של אומנים רבים שנפלו למקום הזה של התנשאות, וגם לא אחזור עליהן, אבל זה תמיד מזכיר לי את ההקבלה לשנות ה-80, כשהמוזיקה המזרחית הייתה שמורה לקסטות ולתחנה המרכזית, שהייתה תחנת הרדיו האמיתית של המוזיקה הזאת – בניגוד לתחנות הממסדיות שפשוט התעלמו ממנה.
וכן, גם היום כשישנם אומנים ים-תיכוניים שממלאים את היכל מנורה ואת בלומפילד לעיני עשרות אלפי אנשים, לא תמצאו זמר או זמרת שיגידו, למשל, "איזה כיף שכולם פה ספרדים", מהסיבה שאותם כולם באים לראות.
נגמרו הימים שבהם אליטה תקשורתית כזאת או אחרת יכלה להכתיב לקהל מה לשמוע – בעידן שבו האינסטגרם, הטיקטוק, היוטיוב ואפליקציות המוזיקה נותנות את הטון הקהל הוא זה שקובע. כן, גם אם נדמה למישהו שיש סימפתיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב - אז יש גם המון סימפתיה למוזיקה שמחה עם כפיים.