ב"אני משם", אלבום החדש של יהודית רביץ, 10 מתוך 13 השירים כבר הוקלטו בעבר: בין אם על ידי רביץ עצמה ובין אם על ידי אמנים אחרים עבורם רביץ הלחינה. גם שיר הנושא יצא כבר באלבומה מ-1993, "ומאוד לא פשוט לחכות". מתוך 3 השירים ה"חדשים", שניים מבוססים על טקסטים קודמים (אחד מספר קהלת, אחד מיונה וולך), ורק שיר אחד, "שם פרטי" הוא שיר חדש "פרופר": לחן ומילים שלא היו קיימים קודם, ונוצרו עבור האלבום. וגם בו אתם תמצאו ציטוט נרחב משיר ותיק וקיים, "שמחה גדולה הלילה".
למרות כל אלה, אף אחד לא יכול להגיד שלא מדובר באלבום חדש של רביץ - חדש ממש. לא אוסף להיטים עם קטעי עבר וגם לא אלבום של אמן מזדקן שמחליט לעשות "חידושים" בתקווה שייזכרו בו: רביץ לוקחת את החומרים הישנים שהלחינה לעצמה ולאחרים ומפיחה בהם חיים שונים מאלו שהיו שם קודם, גורמת ללב של השירים לפעום בקצב אחר: זו מלאכת אמן של זמרת ויוצרת שממרחק 50 שנים של יצירה מוזיקלית יודעת שהגדולה של אמן היא לא רק לכתוב שיר חדש: היא לקחת שיר קיים ולהפוך אותו לחדש. כמו שתפילה בת 2000 שנה או יותר מקבלת חיים אחרים בפה של כל אדם שאומר אותה בבוקר, כך השירים של רביץ משתנים.
מי שאחראים במידה רבה לשינוי, לפנים החדשות של השירים, הם צמד המפיקים שעבדו על האלבום יחד עם רביץ: יזהר אשדות, דמות שלא דורשת פסקאות ארוכות כדי להזכיר את מקומו במוזיקה הישראלית, ובנו עיליי - שקנה לעצמו שם בשנים האחרונות כיוצר אבל בעיקר כמפיק שעבד עם נונו, אנה זק, אקו ועוד. למרות הקרדיטים של עיליי, אל תטעו לחשוב שיהודית רביץ עברה הליך פולשני בסגנון הייפר-פופ עם סינתיסייזרים נוצצים: ההפקה של משפחת אשדות דווקא מקרבת אותה למיקרופון יותר מאי פעם, לחדר הריק והחשוף, לעיבודים שגם כשהם מכילים גיטרה-בס-תופים נשמעים כאילו המאזין ורביץ יושבים זה מול זה, כיסא מול כיסא. השירים מקבלים אופי של רישום גס בתנועות מדויקות - מעט כמו עטיפת "אני משם", אותה איירה רביץ בעצמה.
הקרבה הזו בין המאזין לבין רביץ באה, אולי, לפצות על העובדה שהכריזה על פרישה להופעות לפני כ-9 שנים, ומאז הגבילה את החשיפה הציבורית שלה למינימום. בשנים האחרונות רביץ מפציעה, כך נראה, בעיתות משבר: ב-2020, בשיא סגר הקורונה, פרסמה סדרה של ביצועים ביתיים ואינטימיים בדף היוטיוב שלה. עכשיו, אחרי למעלה משנה של מלחמה וסיוט מתמשך, היא חוזרת שוב. אנשים תופסים את רביץ כדמות מנחמת, מרגיעה: לא לחינם אחד משיריה שהפך לפופולרי ביותר בשנים האחרונות הוא "בך לא נוגע", שכתב לה דן תורן ז"ל.
"קשה לברוח בעולם", שרה רביץ ב"נוסע סמוי", אחד משירי האלבום אותו הקליטה בעבר, שעוסק בגורלו של נוסע סמוי באוניה אבל נשמע כמו תהיה קיומית לגבי גורלו של האדם בעולם. אולי כמו בשיר אותו היא שרה יהודית רביץ הבינה שכן, "קשה לברוח בעולם" - קשה לברוח מהתפקיד שיועד לנו, ושבתקופה כזו אנשים צמאים לשמוע את הקול שלה.
השיר הכי "חדש" באלבום, "שם פרטי", מסתכל גם הוא אחורה. המילים והלחן, עליהם אחרי עיליי אשדות, עוסקים בילדות של רביץ בבאר שבע ובהווה שלה בתור "יהודית רביץ", באותיות גדולות, בתל אביב, "עם ערך ויקיפדיה ותקליטי זהב". השיר מתחיל עם סאונד פולק מינימליסטי וממשיך לקצב ים תיכוני, ועובר באמצע דרך "שמחה גדולה הלילה" כולל קולות רקע של הפרויקט של רביבו, באחד הרגעים המפתיעים והמרגשים באלבום. "למרות שעוד כל כך ניסיתי, השם שלי הולך למרחקים", שרה יהודית רביץ, ובסוף של האלבום הזה חייבים לומר שהיא הרוויחה את השם הטוב שלה בצדק מוחלט.