יום אחד אוריאל ביטון התעורר בבוקר וגילה שהוא מפיק מוזיקלי בינלאומי. הוא פקח את העיניים, בדק הודעות בטלפון וראה הודעה ממפיק שהוא מכיר, שסיפר לו שהמוזיקה שהוא הכין ("ביט", בז'רגון הפנימי של ההיפ הופ) הוקלטה על ידי Lil Baby - אחד הראפרים המצליחים של השנים האחרונות, עם פרס גראמי ושירים עם קניה ווסט ודה וויקנד. ליל בייבי שמע את הביט שביטון הפיק, אהב, הקליט אותו ופרסם קטע ממנו בסטורי. אוריאל היה על גג העולם, אבל הייתה רק בעיה אחת - הוא היה חייל בשירות חובה, תקוע בבסיס נידח באילת, ובעוד 5 דקות זה היה תורו לנקות את השירותים. "אפילו לא היה לי זמן להעלות על זה פוסט", הוא נזכר. "הייתי צריך לקום לנקות שירותים ומשם מהר לתורנות מטבח".

את האנקדוטה המשעשעת הזאת הוא לא מספר בתור מפיק ממולח עם 20 שנות ניסיון - הוא השתחרר לפני פחות משנה, רק בן 22. ובכל זאת הספיק מאז לשתף פעולה עם ראפרים שמוכרים לאינספור מעריצים ברחבי העולם: קוואבו, ליל פאמפ, מאניבאג יו - שמות מוכרים יותר ופחות לקהל המיינסטרים הישראלי, אבל כוכבי ענק בהיררכיה הפנימית של ההיפ הופ והטראפ. ביטון לא הגיע להישג הזה לבד: הוא חלק מקולקטיב של מפיקי היפ הופ צעירים בשם טייקאובר, שבשקט בשקט, מאולפנים ביתיים ברחבי ישראל, מבאר שבע עד קריית מוצקין, משתפים פעולה עם חלק מהשמות הכי גדולים בהיפ הופ האמריקאי.

אוריאל ביטון (צילום: באדיבות
אוריאל ביטון ותקליט הזהב שקיבל|צילום: באדיבות "טייקאובר"

הגיל הממוצע של חברי הקולקטיב הוא 20 פלוס קצת, רובם עם שנים ספורות אחרי שירות צבאי, אבל העיניים שלהם, כך עולה בשיחה איתם, נעולות חזק על המטרה. למשרדי mako הגיעו 4 מתוך 27 המפיקים שאותו קולקטיב צעיר כולל כרגע: עומרי דהאן, שמנהל את הקבוצה, ובאמתחתו ביטים שהפיק לראפרים כמו Famous Dex ו-Jay Critch; אוריאל ביטון, אותו אחד מסיפור תורנות המטבח, שהפיק שירים לקוואבו, ליל בייבי, ליל דרק ועוד; צוראל חלפון, שחזר לאחרונה משבוע בלוס אנג'לס בו עבד צמוד יחד עם הראפר המבטיח מייק דיימס; ואלירן אליהו, שעבד עם ראפרים כמו יאנג בינו, טרווי, ועוד. אם חצי מהשמות הראפרים האלה (או יותר) לא אומרים לכם כלום, זה בסדר. בארץ הם אולי לא שם דבר, אבל הסך הכולל של צפיות והאזנות למוזיקה שלהם חוצה את מאות המיליונים. "טייקאובר" מודעים לפער הזה, בין ההצלחה של ז'אנרים כמו טראפ ודריל בחו"ל לבין הנוכחות הדלה שלהם בישראל - והם רוצים לשנות את זה.

"בישראל אתה לא יכול לבוא באמת עם טראפ אפל וקודר, אנחנו רוצים איכשהו להוסיף את זה למיינסטרים הישראלי. אנחנו מבינים איך עובדים בארה"ב", אומר אלירן אליהו בביטחון. לעתים, הביטחון העצמי שלהם נשמע כמעט מופרז. אבל כשרואים את רשימת האמנים איתם הספיקו לעבוד בגילם הצעיר, אפשר להשתכנע שהם יודעים על מה הם מדברים.

העלייה של ז'אנרים מבוססי תוכנה כמו היפ הופ, טראפ ודריל עשתה סוג של דמוקרטיזציה למוזיקה. אם אי שם בשנות התשעים ילד היה צריך להתחנן בפני ההורים לגיטרה חשמלית באלפי שקלים, לקוות שיצליח להקים להקה ולחבר בין כמה אקורדים, היום מפיק צעיר ואמביציוזי יכול להיות, עקרונית, תזמורת של איש אחד עם לפטופ ותוכנת הפקה מוזיקלית שהוא הוריד באופן פרוץ. באינטרנט יש את כל מה שהוא יצטרך אם יבחר בדרך הזאת - מדריכים להפקה, לסאונד מוזיקלי, להיבטים הכי אזוטריים וספציפיים של המלאכה הזאת; גם בצד העסקי והניהולי יותר, תעשייה שלמה של פודקאסטים מדריכה מפיקים צעירים איך לשווק את עצמם, איך ליצור קשר ולעשות "נטוורקינג" עם ראפרים ומפיקים אחרים בתקווה שיזהו את הכישרון שלהם. זו ברכה אבל גם קללה: מצד אחד, כל אחד יכול. מצד שני, עכשיו כשכל אחד יכול - כולם עושים את זה, ולא קל להילחם על המקום שלך בתעשייה כל כך גדולה.

כנראה שמסיבה זו, המנטליות של חבורת המפיקים הצעירה היא מאוד מלוכדת - לא מפיק למפיק זאב, אלא ניסיון לעבוד יחד ולהרים אחד לשני, בתקווה שהמאמץ המשותף יישא פירות גדולים יותר. "אני לא רוצה מצב שאנחנו היחידים שיודעים איך לעשות את זה", קובע דהאן. אני בא בגישה של 'לא שווה לי לזכות בגראמי לבד', אתה מבין?". כשאני מביע השתאות נוכח הרצון לגראמי, ארבעתם עונים במקהלה: זה יגיע, זה יגיע. עד שהגראמי יגיע, ביטון שולף את הטלפון ומראה תמונה שצולמה ממש באותו יום: אל ביתו הגיעו תקליט זהב ותקליט פלטינה ממוסגרים עבור אחד מהשירים שהפיק. "ההורים שלנו לחוצים, שואלים 'מה עם עבודה מסודרת', אבל הנה, אמא של ביטון קיבלה תקליט זהב הביתה. עדיף על פרחים", אומר דהאן בחיוך.

המפיקים הצעירים מגיעים לראיון בסביבות 3 בצהריים. לקבוע איתם לפני היה לא ריאלי: הם עובדים באופן יומיומי לפי שעון LA, מסיימים את יום העבודה אי שם ב-4 לפנות בוקר ("וזה עוד יום קצר", מעיר אחד מהם). "הם שומעים את השירים באותו רגע, אתה מקבל מהם הודעה והם מבקשים ממך באותו הרגע לשלוח להם ביט", מסביר דהאן. "אתה פתאום מקבל הודעה באמצע הלילה: 'אני עוד שעה נפגש עם סוואה לי'", מתערב ביטון. סוואה לי, רק כדי לסבר את האוזן, הוא ראפר וזמר אמריקאי, ושיר שהקליט לפסקול הסרט המצוייר של ספיידרמן ב-2018 הפך לשיר הכי מעוטר בתולדות איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי: מעמד של תקליט פלטינה כפול 18. או בקיצור: מכירות של 18 מיליון עותקים. "שלחנו לו ביטים לפני כמה זמן, כבר שולחים לו ישר בווטסאפ", מסביר אלירן.

זה עדיין מרגש אתכם?

"ברור, זה עדיין שורט", אומר דהאן. "אם זה לא שורט אותך אתה לא במקצוע הנכון".

קולקטיב המפיקים הישראלי טייקאובר (צילום: באדיבות
עומרי דהאן באולפן עם Lil TJay|צילום: באדיבות "טייקאובר"

אלירן אליהו (צילום: ניר אמיתי)
אלירן אליהו, "טייקאובר"|צילום: ניר אמיתי

מתוך רביעיית המפיקים הצעירה, אחד הוא רכש טרי: צוראל חלפון בן ה-23, שלפני קצת יותר מחודש חזר מלוס אנג'לס השמשית. רוב המפיקים בקולקטיב עוברים את כל התהליך - היצירה המוזיקלית, הקשר עם הראפרים והמפיקים - מביתם בישראל. אבל חלפון הגיע לעבוד באופן צמוד עם הראפר מייק דיימס, שם מבטיח שזוכה למיליוני צפיות ביוטיוב ומאות מגיבים שמכתירים אותו בתור "הדבר הבא בהיפ הופ". אל הקריירה הזאת הגיע ממש מאותו האתר בו הם מגיבים - מפרסום ביטים ביוטיוב. תעשייה שלמה ביוטיוב מורכבת ממפיקים צעירים שיוצרים "Type Beats" - ביטים בסגנון המוזיקלי של ראפר כזה או אחר, בתקווה שאותו ראפר, או אחרים, יבחינו בהם. "בעיקרון אין סיבה לטוס לחו"ל, אף אחד לא מכיר אותי שם", מסביר חלפון. "אבל אתה לא צריך לטוס, יש לך את הדבר הזה שיכול להביא אותך לכל כך הרבה מקומות", הוא אומר ומצביע על הסמארטפון. ובכל זאת הוא מצא עצמו עובד צמוד עם אותו הראפר, קם בבוקר ומפיק ביטים עד הערב. "זה חלום. לא הייתי עובר עכשיו ללוס אנג'לס, אבל אולי לתקופה מסוימת כן. עם כל החרא שקורה בישראל עכשיו, זה עדיין הבית".

למרות העבודה הצמודה עם ראפרים אמריקאיים, אין בקרב החבורה של "טייקאובר" אליטיזם כלפי השוק הישראלי. להפך - חלקם למדו את הבסיס של המקצוע משמות בולטים בפופ הישראלי. "דולי ופן הכניסו אותי למוזיקה", מסביר אלירן אליהו. "הם היו חברים שלי עוד לפני כן, הם הכניסו אותי לזה ודרכם התפתחתי ועשיתי". עכשיו, עם הניסיון שצברו, הם רוצים להעביר את הבשורה הלאה - ולהתחיל בקורס הפקה משלהם: ה"ביטקורס". "זה סוג של הכנה לעבודה שאנחנו עושים, ללמד את הבייסיקס", דהאן מסביר. "אנחנו לא רוצים להעלים מאנשים את הסודות של המקצוע, לא רוצים לעשות 'גייטקיפינג'. רק חשוב לנו שאם מישהו רוצה להצטרף, הוא צריך להיות עם רמה גבוהה ואמביציה. לא כל אחד שעושה את זה בשביל הכיף בבית", הוא מדגיש. "אם אתה לא בא עם 300 אחוז, אין לך מה לחפש איתנו. אין לנו חיי חברה", מדגיש אלירן. "אלה חיי החברה שלנו", הוא אומר ומצביע על חבריו לקולקטיב. "נגיד, עומרי (דהאן) זה הבן אדם היחיד שראיתי השבוע. מהבוקר עד 6 בבוקר אנחנו רק באולפן ביחד, מנסים דברים".

העבודה הקשה, הם מקווים, לא רק תביא אותם להישגים מוזיקליים בשוק האמריקאי - אלא תביא את הסאונד האמריקאי, הטראפ והדריל הקשוחים והלא מתפשרים, לישראל. "המטרה בסוף היא להביא את הזמרים של המיינסטרים ולגרום להם לעשות היפ הופ, אבל היפ הופ טהור. לא מיינסטרימי או פופי. היפ הופ אמיתי. אז פתאום הקהל של נועה קירל ייחשף להיפ הופ", אלירן מסביר. "יש כבר סקיצות בהכנה", דהאן מתערב.

עם מי?

דהאן: "אני לא יכול להגיד. אתה יכול לדמיין בראש את כל ה-A-LIST של הזמרים".

אם עכשיו נועה קירל פונה אליכם ואומרת, "אני רוצה ביט דריל של החיים?"

עומרי: איזי. זה no-brainer.

אלירן: הכי בכיף, אחי.