בזמן שממתינים למזוודות בשדה התעופה, קורה דבר קצת מוזר (זאת ספרד כך שמדובר בפרק זמן ממושך, ובסוף הן יוצאות במסוע הלא נכון). בין המזוודות שכן יצאו מסתובב על המסוע תיק של די ג'יי. איזה מין די ג'יי שולח את כל היקר לו בבטן המטוס? ולא אוסף אותו מיד? ולא רק זה, גם משאיר את התיק ממש פתוח, חלק מהתקליטים מבצבצים ממנו, האוזניות תלויות מבחוץ ולא שמורות טוב בפנים, ומהתא הקדמי כמעט נופלות החוצה פחיות של רדבול... רגע רגע רגע. אוקיי, מצחיק מאד. האמת? מוצלח מאד. הפרסומת הכי מפולחת קהל יעד אי פעם? בהחלט יתכן. ברוכים הבאים לאיביזה: המקום בו אלוהים הוא באמת הדי ג'יי.
גן עדן EDM עלי אדמות
זאת היתה רק ההתחלה. מבט זריז מסביב מבהיר מהר מאד - המקום הזה הוא משהו אחר. הקהל מסביב נראה יותר כאילו הם מחכים לאוטובוס בתחנה המרכזית באילת מאשר למטוס באירופה. הלבוש מינימלי, כולם שזופים, והחיוכים נמתחים לכל עבר. אין בכלל ספק. אנשים עשו פה גוד טיים.
בנסיעה בת החצי שעה במונית שחוצה את האי בדרך אל המלון, דרך נוף ים תיכוני פסטורלי של גבעות מוריקות, שמיים כחולים ובתי אבן לבנים, תמונת המצב מתגבשת אף יותר. זה אי של מסיבות, נקודה. שלטי החוצות כאן לא מפרסמים תוכניות טלוויזיה, חברות טלפון או רשתות סופרמרקטים. לא - הם מפרסמים די ג'ייז. קלווין האריס ודיסקלוז'ר במסיבה של BBC Radio 1, אביצ'י כל יום ראשון ב-Ushaia, קארל קוקס כל שלישי ב-Space, ארמין ואן ביורן על גבי פוסטר ענק: כתוב שהוא In a State of Trance אבל הוא נראה כמו ילד טוב ירושלים. ג'ון טאלאבוט באמנזיה, סטיב איוקי במסיבת בריכה. כולם כולם כאן, שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה, כל הקיץ. זה יקום מקביל, אתה חושב לעצמך, בעוד המונית חולפת על פני אוטובוס עם פרסומת לדיוויד גואטה והערב הקבוע שלו F*** Me I'm Famous – כל חמישי בפאצ'ה.
שיקגו, דטרויט וברלין יכולות להתחרות על תואר הבירה הנצחית של אומת הקלאבינג, אבל דבר אחד ברור - איביזה היא ארמון הקיץ הרשמי. ואת האי הקטן והמטורף הזה הפך השואו Life In Color לבית שלו לקיץ. האירוע שמעיד על עצמו שהוא "פסטיבל הצבע הגדול בעולם" (שזה הגיוני אם מתעלמים ממתחרה קטנטן, חג ההולי בהודו), התמקם במשך ארבעה עשר שבועות ברצף במועדון ה-Privilege, האנגר מטוסים ענק שיכול להכיל עד 10,000 איש. מדי רביעי הם מרימים את ההפקה שלהם שמשמשת סמן קיצוני על מפת המסיבות של האי, שמייצגת את הצד הצעיר, המגלומני, האנרגטי ובתוך-הפרצוף-שלך של הדאנס.
הקהל הוא הקאנבס עליו השואו מתקיים
נראה ש-Life In Color עלו על נקודת התורפה הגדולה ביותר של מופע של די ג'יי: השואו. להתמכר במועדון למוזיקה מצוינת שנשזרת לאורך הלילה באומנות של מקצוען זה עניין אחד, אבל כשזה מגיע לבמות ענק של אלפי אנשים, החוויה הזאת הולכת לאיבוד. בעולם שבו די ג'ייז הם כוכבי על, גם אלו מהם שיודעים הכי טוב איך לתקשר עם הקהל, לקפוץ, לצעוק למיקרופון, לעשות עם הידיים ומה לא, הם בסוף רק איש אחד שעומד לבד על במה ענקית ומסובב כפתורים. הפתרון ממש מתבקש - צריך להכניס כאן קצת צבע.
מה שהתחיל לפני עשור במסיבות קולג' בפלורידה בהן סטודנטים התיזו צבע אחד על השני, הפך בשנים האחרונות למפלצת חוצת יבשות: מופע ענק של פירוטכניקה, ויז'ואלז, אמני קרקס, תפאורה משוגעת שכוללת מדוזות ענק מתנפחות שתלויות מתקרת ההאנגר, וצבע. הרבה צבע. המון צבע. גלונים על גבי גלונים של צבע על בסיס מים, שנורים על הקהל מתותחים במטחים מתוזמנים, ועוד אלפי מיכלי צבע שמחולקים להשפרצה אישית בין החוגגים, אותם מעודדת ההפקה להגיע לבושים בלבן כדי שיהפכו בעצמם לחלק מהמופע, ל"קאנבס עליו השואו מתקיים".
ההפקה הגרדניוזית של האירוע מחפשת כל הזמן לגרות את כל החושים, ולא בוחלת באמצעים. שואו כזה הוא השידוך ההולם ביותר לז'אנר ה-EDM, הדבר הגדול ביותר שקורה באלקטרוניקה בשנים האחרונות, סאונד שהמארגנים שילבו את גורלו בגורלם. הדי ג'ייז של LIfe In Color מתיכים להיטי פופ, המנוני היפ הופ, קלאסיקות רוק, טראפ משקשק ישבנים וקרחנות של אלקטרו לסאונד אחד מחורע, סוחף וקוהרנטי. המוזיקה וכל מה שסביבה בפסטיבל הזה הם שיר הלל אופטימי ונאיבי לחיים הטובים, שחוגג את העושר, המגוון, הכיף ו, איך לא - הצבע שבחיים האלה.
את הפיצוח הזה לא פספסו גם ב-SFX, ענקית ההפקות של האלקטרוניקה, החברה שמחזיקה בין השאר את פסטיבל Tomorrowland האיקוני בבלגיה אליו מגיעים 200 אלף איש מדי שנה, ואת אתר ההורדות החשוב ביותר באלקטרוניקה - Beatport. אבל רגע, כל הסיפור הזה בטיחותי? ברור, הרי אצל האמריקאים בטיחות היא מעל הכל. שלדון בלייק, מהמנחים וה-MC's של הערב, מסביר מאחורי הקלעים שהצבע עשוי מחומר אקולוגי שיורד במים, שנוסה ופותח במשך שנים. "זה מוצר מדהים!" הוא אומר, כמה דקות לפני שהוא מסתער על הבמה מלווה ברקדניות בבגדי גוף זוהרים, מעוטר בשפם רחב ומטופש לתפארת, וביחד הם מפעילים זרנוקי צבע אימתניים ששוטפים את הקהל.
למה בורגור לא זוכה להכרה בישראל?
פסטיבל Life In Color יגיע לפארק חדרה בסוף החודש, והביקור הזה לקראתו העלה כמה תהיות על הקהל הישראלי שיפקוד אותו. למשל מדוע הישראלים, חובבי מסיבות ידועים, לא מגיעים כמעט בכלל לאיביזה? או למה אילת לא תופסת תפקיד דומה בישראל ומייבאת די ג'ייז מתל אביב שירימו מסיבות כל הקיץ? איך זה שבורגור, יוצר 100% ישראלי ומהשמות הגדולים ביותר בדאבסטפ כבר שנים, עם מיליוני האזנות ביוטיוב ושיר עם מיילי סיירוס, הוא אדם כמעט אנונימי בארץ? למה הוא צריך להגיע לכאן כהדליינר של פסטיבל בינלאומי בשביל לקבל את ההכרה שכה מגיעה לו? איך זה שלישראל יש היסטוריה של מעצמת טראנס, ודי ג'ייז מכל הסוגים והז'אנרים שוטפים את תל אביב במספרים חסרי תקדים מדי סופ"ש, אך את ה-EDM, הסאונד הכי גדול ורלוונטי של הרגע, נדמה שלא באמת מרגישים כאן?
לשאלות הללו יש תשובות, והן נעוצות בסדר הגודל: אי אפשר להרים כאן מסיבות של אלפי אנשים בכל סוף שבוע, ו-EDM זה ז'אנר שבנוי על האנרגיות האלו, על המאסיביות הזאת. אבל בקרוב זה לא ישנה, כי השינוי כבר קורה. בזמן שמאות ישראלים נוסעים ל-Tomorrowland בבלגיה, אפרוג'ק ואביצ'י כבר הגיעו אל גני התערוכה ודיוויד גואטה הרעיד את ים המלח. נדמה שהקרקע מוכנה ל- Life In Color, שמתמחים בלהביא את הבשורה שלהם לקצות העולם, מסיאול לצ'ילה, מפוארטו ריקו לריו דה ז'נרו. בסוף אוגוסט הם יוכלו להרים עם מסיבת הדאנס העצומה שלהם את הסצינה המקומית לגבהים חדשים.
חזרה בבקסטייג', כשמנחה האירוע שלדון בלייק נשאל איך מתאימים את ההפקה שלהם למקומות השונים אליהם הם מביאים אותה, הוא מספר שהחוויה היא אוניברסלית, ושהאהבה למוזיקה והאנרגיות של המסיבה הן אותו הדבר בכל מקום. אבל אז הוא נזכר במשהו בחיוך, ושואל אם בישראל מותר להגיד מה שרוצים במיקרופון. בטרינידד, הוא מספר, אחרי שצעק "?Are you ready to fucking party", שוטר עלה לבמה ואמר לו שאם ידבר כך שוב הוא יעביר את סוף השבוע בכלא טרינדדי. מעניין מה צפוי לו בפארק חדרה.
נותן החסות הראשי של הפסטיבל: שמפו כיף
כיף יקימו מתחם ענק של מקלחות בהן ניתן יהיה להתקלח ולהסיר את הצבעים המותזים מזרנוקי הענק בסיומו של הפסטיבל וגם סתם כך, ובכיף, להתרענן בין הד ליינר אחד לשני במהלך האירוע עצמו.
להזמנת כרטיסים לפסטיבל בישראל: Life In Color
