עומר אדם – נועצת מבט (צילום: תום אבירם)
הכוכב הצעיר האחרון. עומר אדם|צילום: תום אבירם

המוזיקה הישראלית במצב לא משהו. נכון, גם בעולם הכל משתנה. הקליפים של שירי הפופ העונתיים עולים מיליונים, ולאמנים אטרנטיביים צעירים עושים קליפים בשקל. את האצטדיונים ממלאים בני 70, ואמנים חדשים בקושי ממלאים את הבר השכונתי, אלא אם כן הם שרים לבנות 12. להקות רוק חדשות כמעט ואין, וגם לא יוצרים אישיים. אבל כרגיל, אצלנו זה קיצוני יותר.

למשל כוכבים צעירים. מאז עברי לידר ואביב גפן לא צמח אף אחד כזה ברוק. בים-תיכונית היה גל כזה של משה פרץ, דודו אהרון, עומר אדם. אבל גם שם נדמה שזה נעצר. זה לא שאין אמנים חדשים, יש המון, אבל רובם שורדים על דרך ההפיכה לסלב, דרך מדורי הרכילות והטלוויזיה, או בעזרת מעבר למשחק. יש לא מעט אמנים מצליחים, בעיקר מעל גיל 40, אבל התחושה היא שהכל אפרפר. ובעיקר שקשה למצוא מוזיקה חדשה וטובה באמת.

מגמת היחלשות

בעוד כמה ימים ישודר המצעד השנתי של mako, תחנות הרדיו האזוריות וערוץ 24, ונדמה שהרשימה השנה תהיה דלילה מבדרך כלל. האם זאת רק תחושה שכזאת, או שמדובר באמת במגמת היחלשות? בשבועות האחרונים שוחחתי באופן דיסקרטי (אחרת הם לא יגידו מה הם חושבים באמת) עם כמה וכמה אנשים מרכזיים בתעשיית המוזיקה המקומית - יוצרים, אנשי רדיו, חברות תקליטים, ומפיקים. היו כאלה שטענו שזה תמיד ככה. יש שנים טובות, ויש שנים פחות טובות. ושזה סתם עניין זמני. אבל כולם הסכימו שיש הרבה מה לתקן. כדי לסדר את זה באופן קל ואינטרנטי, הנה 13 הבעיות המרכזיות שבגללן המוזיקה הישראלית מדשדשת. בבקשה.

1. הסמארטפון אשם בכל
טוב, אל תנחרו לי בפנים. צריך להתחיל מאיפשהו. זו סיבה שנשמעת מעט בנאלית, וכביכול לא קשורה, אבל הטכנולוגיה החדשה הביאה איתה גם שינוי בתודעה. הנערים שחיכו פעם לאלבום החדש של הביטלס, לד זפלין, הסמיתס ויו-2 מחכים היום לאייפון חדש או לפחות למשחק מדליק, שלא לדבר על סרטון קורעעעע. מוזיקה היא כבר לא מרכז העולם הצעיר באופן שבו היא הייתה בעבר. ותהליך קיצור פרקי הזמן שמוקדשים לכל דבר, הובילה בין היתר לגסיסתו של האלבום. קריסתן של מערכות השיווק המסורתיות גרמו לכך שאפילו להיטים, במיוחד בישראל, הם עניין מעט אקראי. במילים אחרות: מוזיקה היא בילוי לזקנים. הצעירים אוהבים שיר פה, שיר שם, בקטנה. להופעות הם באים רק כשההורים סוחבים אותם. לא פלא שאריק איינשטיין ז"ל הוא עדיין אחד הזמרים הפופולריים בארץ.

אייל גולן בהופעה בקיסריה (צילום: אלוני מור)
אלף חקיינים. אייל גולן|צילום: אלוני מור

2. חדשנות היא לא ערך
אם האייפון והאייטיונז משגעים אותך, לפחות תנסה להמציא משהו חדש. הבעיה היא שבישראל חדשנות אינה ערך. להפך. ככל שתופיע יותר בקיסריה, עם אותו הרכב שכולם מופיעים איתו, ועם אותה רוח המנשבת מהים, ככה יבואו יותר אנשים. מעטים מהיוצרים המקומיים רוצים להמציא משהו חדש. לשנות קו. להביא משהו שעוד לא היה. בדרך כלל ההפך הוא הנכון. מרגע שיש אייל גולן אחד, יהיו לו עשרות חקיינים. ולעומתם הבנות האשכנזיות ה"איכותיות" ישמעו כולן כערבוב של קרן פלס ואפרת גוש.

3. עייפות ים-תיכונית
אייל גולן הוציא גם השנה אלבום, שיש בו לא מעט שירים מצוינים (ראו רשימת אלבומי השנה בסוף). אבל השנה של גולן היתה גם ככה מורכבת. ומה שיותר חשוב, האלבום שלו היה כמעט היחיד בתחום. אחרי עשור שבו שלטה המוזיקה הים-תכונית בשוק המקומי, וניפקה להיטים, אלבומים וכוכבים בשרשרת, נדמה שכל העוסקים במלאכה מעט התעייפו. ההתעייפות שלהם הייתה אמורה לפנות שוב מקום במרכז הבמה לרוק המסורתי. אבל כשהתפזר העשן, התברר שהרוק המקומי כבר הרבה שנים לא באמת מבריק או מחדש. "מוניקה סקס"? הם לא חגגו השנה ארבעים? ופוליקר? מהמם, אבל מאוד לא בן 19. חבורת "רימון" שאמורה הייתה להוביל את הנגזרת הרוקית לא באמת מתפקדת. בואו נגיד חצי כוח. זה נכון שהתחושה היא שקרן פלס נמצאת בכל מקום. אבל להיטי ענק בשרשרת, כמו בשנתיים הראשונות שלה, זה כבר אין.

4. התקשורת, כרגיל, אשמה
תיאוריה אחרת אומרת שיש כאן סצנה אלטרנטיבית חיה ובועטת. שיש מלא אמנים צעירים שמקליטים באנגלית, או אלקטרוני, או בברלין, עם הפנים לייצוא. שהם קיימים, הם נהדרים, צריך רק לתת להם במה. שזאת התקשורת, כלומר הרדיו והטלוויזיה, שלא משמיעים אותם ודוחפים אותם, והם אשמים. זאת טענה שכיחה אבל לא בהכרח מדויקת. The angelcy והקולקטיב, ולא רק הם, קיבלו במה יפה בגלגלצ, ובכל זאת לא הפכו להיסטריה. הקהל מעדיף לראות הופעות של מנטורים מהטלוויזיה. או את הפרוייקט של עידן רייכל. הסצנה האלטרנטיבית היא מאוד אלטרנטיבית, כלומר מאוד בשוליים, עם קהל של כמה מאות בודדות של אנשים בהופעה, במקרה הטוב. כוכב אמיתי עדיין לא נולד בה (חוץ מאסף אבידן, שהמעבר שלו למיינסטרים היה מאוד מהיר).

רותם בר-אור, האיינג'לסי בהופעה (צילום: יובל אראל)
השוליים נשארו בשוליים. רותם בר-אור, The angelcy |צילום: יובל אראל

5. חסרים שירים טובים
מירי מסיקה כבר אמרה את זה בראיונות: לזמרים-מבצעים קשה מאוד למצוא שירים בארץ. ריטה, הראל סקעת, גלי עטרי, גידי גוב וכל יוצאי תחרויות הזמר, מתחרים על מבחר מאוד קטן של שירים חדשים, שכותביהם אינם מעוניינים לבצע בעצמם. למה בעצם המקצוע הזה של כותב שירים כל כך לא נחשב בישראל? אחת הטענות היא שבגלל שאין בזה כסף. התמלוגים לכתיבת שירים אינם גבוהים, התשלום מראש לכותבים מתחילים נמוך מאוד, ולכן רוב כותבי השירים הם אנשים שכותבים ומבצעים בעצמם, גם אם ברור שריטה, והיא רק דוגמא, הייתה מבצעת את זה יותר טוב.

6. הקהל כל כך שמרן. מי זאת אסתר רדא?
למה שומעים מוזיקה מזרחית-ים-תיכונית בחתונות? כי היא משמחת. ואיזה עוד מוזיקה יכולה לשמח? מוזיקה שחורה. דווקא במוזיקה הקהל הישראלי שמרן, ולכן אלבום הבכורה של אסתר רדא לא הפך ללהיט היסטרי. בהופעות של שלמה ארצי, שמאמין בה ומארח אותה, הקהל משתולל, אבל לשמוע אותה לבד? זה יותר מדי. אז להקות גרוב עושות מלא כסף בחתונות אבל בחיים האמיתיים, הקהל תמיד מעדיף שירים ישראלים כמו שהוא מכיר. ומי זאת בכלל האסתר רדא הזאת? היא לא שחקנית בכלל?

7. תחרויות הזמר
השנים הראשונות של "כוכב נולד" הפיחו הרבה רוח חיים במוזיקה המקומית. אחרי שחטפה מכה עם עלייתו של ערוץ 2, קיבלה התעשייה המקומית זריקת עידוד ותחושה של אבק כוכבים. בשנים הראשונות, ובעיקר בגלל אופייה של המפיקה טמירה ירדני, הייתה באמת תחושה ש"כוכב נולד" מחפשת למצוא אמנים חדשים. עם ההצטרפות של "דה ווייס" ו"אקס פקטור" נהיה די ברור שהתוכניות האלה, יותר מכל דבר, הן משחק טלוויזיה שמטרתו לשעשע את הצופים. הצופים אכן נהנים, אבל זה לא באמת משנה להם מי זוכה. כך יצא שבעשור האחרון נחשפו הצופים הישראלים לכ-400 זמרים וזמרות חדשים, והרבה ביצועי קריוקי. התוצאה היא הצפה עצומה, וחוסר עניין של הקהל בזמרים צעירים.

אסתר רדא - Sorries  (צילום: גבריאל בהרליה )
למה מי היא בכלל? אסתר רדא|צילום: גבריאל בהרליה

8. אין בישראל פופ אמיתי
בישראל אף פעם לא האמינו בפופ פשוט וטוב. תשאלו את צביקה פיק ואת כל אלה שעשו לו את המוות. ובעידן הזה, בעולם הרחב, הפופ הוא השולט. אין כמעט להקות רוק חדשות ומצליחות (תנסו לחשוב על אחת מאז ארקייד פייר וארקטיק מאנקיז), אין יוצרים אישיים נוגים (אד שירן הרי לא נחשב) והסצנה כולה מלאה בפופ: מריהאנה, אביצ'י וריטה אורה הפרחיים, ועד אדל וסם סמית' האיכותיים. ואילו בארץ אין פופ. לא היה ועושה רושם שלא יהיה. "להיטי קיץ" זה צירוף כמעט בזוי. הסיכוי של ההרכב המתוק "לוליפופ" שזכה בתכנית הריאליטי של ערוץ הילדים "הלהקה 2" לקבל נוכחות ו/או השמעות הייתה מראש אפסית. והיחידים שכן מביאים להיטי פופ, שזה הים-תיכוניים, לקחו חופש (אבל את זה כבר אמרנו).

9. נינט
אי אפשר לדבר על ההידרדרות במוזיקה הישראלית בלי להזכיר את נינט טייב, האישה שמבלבלת את כל הקלפים. זה היה אמור להיות כל כך פשוט. כמו קלי קלרקסון, כמו וויל יאנג, הזוכה הראשונה של "כוכב נולד" היתה אמורה להיות כוכבת מיינסטרים אהובה ותקנית. אבל נינט בחרה להיות במקביל מגה סלב וזמרת אלטרנטיבית. שילוב בהחלט ייחודי, שאין לו דוגמה בשום מקום אחר בעולם. ולכן גם קשה לו להתקיים באמת. האנשים שמתים לדעת עליה, לגעת בה, להצטלם איתה לא מסוגלים להכיל את השירים שלה. ואילו הקהל שאוהב מוזיקה אלטרנטיבית לא מוכן לקבל את הגיבורים שלו בפרסומות להלבשה תחתונה.

9. הפיצול ברדיו
ואולי הבעיה היא בכלל הפיצול. כדי ששיר יהיה להיט כובש מדינה, הוא צריך לככב גם בגלגלצ וגם בתחנות האזוריות. גם אצל דידי הררי וגם בסופשבוע רגוע. וכרגע מכל מיני סיבות, אין כמעט אף יוצר מקומי שמצליח לתפוס את כל הספקטרום הזה. אולי נצטרך לחכות לעוד אלבום חדש של שלומי שבת.

רוז פוסטנס – Walk Away (תמונת AVI: ניר סלקמן)
משחק טלוויזיה שמטרתו לשעשע את הצופים. רוז פוסטנס, "אקס פקטור"|תמונת AVI: ניר סלקמן



10. ההפקה
פעם היה עולה המון כסף להיות זמר והייתה גם חברת תקליטים שמשקיעה אותו. חברות התקליטים הן כרגע גופים בתהליך שינוי, ואין להן את הכסף להשקיע כמו פעם. התוצאה היא שרוב האלבומים נוצרים באולפנים ביתיים, ובזול. ולכן התוצאה נשמעת דלילה, לא מרתקת, ולא שווה ברמתה לדברים שבאים מחוץ לארץ, שם ההפקות נהיות מתוחכמות מיום ליום. ויש מי שיוסיף, שמאז ומעולם שרתה על סצנת המוזיקה המקומית אותה שמרנות גדולה. שרוב המפיקים המוזיקליים בארץ עושים מה שכבר עשו, מה שהקהל מכיר וקל לו לעכל, ובסופו של דבר, גורמים לזה שהמוזיקה המקומית נשמעת ברובה דומה ולא אטרקטיבית. אבל את זה כבר אמרנו בסעיף מספר 2.

11. מוזיקה ישראלית? איכס
מה אתה חופר? במקום לשמוע אלבום ישראלי רקוב תשים משהו אלקטרוני ויאללה מסיבה. תביא איזה סט טוב ומרים, נשתה משהו, נעשן, נעשה שמח. בעולם שכולו אלכוהול וסמים קלים, למי יש כוח לשמוע ברקע שירים נוגים של להקות צבאיות? מזה היה לנו מספיק במלחמה. וכשזה כבר אלקטרוני מה זה משנה אם זה ישראלי או לא? עדיף שלא.

12. גלגלצ, כרגיל, תמיד אשמה במשהו
בגלגול הקודם, תחת אלדד קובלנץ, היו טענות קשות נגד קידוש הפלייליסט והסלקציה האכזרית. בתקופת קובלנץ ייצרו בתחנה להיטים, וטחנו אותם על חשבון הפלורליזם. בתקופת דלית עופר השתנתה התפיסה ובשנים האחרונות מנסים שם מראש לצוד את השירים שהם איכותיים יותר, ולדעתם ישרדו יותר שנים. המהלך הזה מאוד הרגיע את הרוחות, אבל כעת יש כבר מי שטוענים שהוא הרגיע יותר מדי, שגלגלצ החדשה אינה טוחנת בעצם אף שיר, ולכן מייצרת סוג של אפרוריות שיווניות נעימה. שגם שירים שבתחנה אוהבים במיוחד לא נדחפים קדימה בהיסטריה ולכן לא הופכים ללהיטי ענק. שלא לדבר על זה שבחיים לא תשמעו שם את דודו אהרון.

מוניקה סקס – מרוב אהבה (תמונת AVI: רונן פדידה)
הרוקרים הצעירים כבר בני ארבעים. מוניקה סקס|תמונת AVI: רונן פדידה



13. מה אתה מבלבל את המוח?
ויכול להיות שהכל בסדר במוזיקה הישראלית. שיש מלא הופעות והכל טוב. זה סתם אתם שם ב-mako שמעקמים את האף. מה רע בזה שרוב האמנים המצליחים בארץ מבוגרים? זה דווקא טוב, העולם לא שייך רק לצעירים. כדי לגמור בנימה חיובית, בכל זאת ערב חג, הנה רשימת האלבומים הטובים ביותר שיצאו בישראל השנה. מתנה מתנה מתנה לחג:

אסתר רדא
אלבום הבכורה המעניין של השנה. אסתר רדא היא קודם כל ישראלית אבל גם אתיופית, אפריקאית, בינלאומית, ובעיקר מהממת.

שלומי שבן – "תרגיל בהתעוררות"
אחרי הרבה הבטחות, סוף סוף הוציא שלומי שבן אלבום קלאסי כמו שצריך. ועוד לא אמרנו כלום על השיר הנפלא עם חוה אלברשטיין.

The Angelcy – "Exit inside; The Secret Sea
שני האלבומים האלטרנטיביים הקסומים של השנה. רותם בר אור הוא האיש מאחורי דה אנג'לסי, עמית ארז מאחורי הסיקרט סי, ושניהם היו יכולים להתחרות בכל הרכב זר אם עוד היתה תחרות כזו.

מוקי, לב חופשי, עטיפת אלבום (צילום: פיני סילוק)
אלבום הלהיטים של השנה. מוקי, "לב חופשי"|צילום: פיני סילוק



מוקי – "לב חופשי"
אלבום הלהיטים של השנה. "ילד של אבא" הוא כנראה גם השיר המושמע ביותר במבצע "צוק איתן". ההפקה המוזיקלית לא משהו, אבל השירים ניצחו אותה.

מארינה מקסימיליאן – "Step into my World"
ללא ספק היציאה של השנה. אלבום חושני שמתכתב עם לנה דל ריי ואמני דאנס מתוחכמים בעולם. האלבום הכי עדכני שנוצר כאן השנה.

דודו טסה – "עיר ובהלות" / יהודה פוליקר – "מוזיאון החלומות" / נעם רותם – "נשורת" / אייל גולן – "ימים יגידו" / מוניקה סקס - "מקצועות חופשיים"
חמישה אלבומים מצוינים ואנרגטיים של אמנים מובילים. אלבומים שאולי לא מחדשים הרבה, אבל מביאים עוד מהדבר האהוב שבגללו כל החמישה נערצים, מי על ידי קהל רחב יותר, ומי על ידי קהל יותר קטן.

מארינה מקסימיליאן קרני, עטיפת אלבום (תמונת AVI: עומר מסינגר)
האלבום הכי עדכני שנוצר כאן השנה. מארינה מקסימיליאן|תמונת AVI: עומר מסינגר

mako מסכם את תשע"ד - לכל הכתבות