עולם התרבות אוהב להציג עתיד דיסטופי כקיום שבו כל בני האדם זהים. אותם הבגדים, אותן המילים, אותו מזון מהונדס עם אותו הטעם. שעתוקים אחד של השני. השונות שעליה בנויה האנושיות, מה שמבדיל אדם מחברו, מתפוגגת למציאות תאגידית (לרוב תאגיד-על אחד) פלקטית, אפורה ומדכאת. בעולם דיסטופי שכזה אין מקום ליצירתיות, ובהתאם, האמנות קמלה ומתה.

תחום תחרויות השירה מעט דיסטופי בהווייתו. לא צריך להגזים כמובן, אבל 15 שנים לאחר עליית ריאליטי השירה הישראלי הראשון, "כוכב נולד", הפורמט של תכניות חיפוש כישרונות מוזיקליים הפך לעייף וצפוי – כל תכנית ריאליטי שירה, ולא רק בישראל. אין צורך למנות את כמות התכניות בארץ ובחו"ל שמציגות פאנל שופטים, מועמדים נרגשים, גמר פומפוזי ומנצח שלעיתים לא מצליח להישאר בתודעה הציבורית עד לעונה הבאה. 

לכן עצם השתתפותה של נטע ברזילי, ועל אחת כמה וכמה זכייתה בתכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", היא אירוע מרגש במיוחד. בחורה צעירה עם לוק חריג בנוף המיינסטרים, שיוצרת קולות מוזרים עם מכשיר דיגיטלי שזר לרוב עם ישראל ותבניות שירה שלא מחפשות להתחנף. היא סוחפת את השופטים והקהל (או לפחות את רובו), רחוקה שנות אור מהסטנדרט של הזמר עם הקול היפה בליווי גיטרה אקוסטית שהתרגלנו לראות. המבט על פניהם של אסי עזר ורותם סלע במהלך האודישן של ברזילי אמר הכל – חיוך נדהם ועיניים פעורות לרווחה. הו, סוף סוף משהו חדש.

נטע היא כוח הפרעתי. דמות שונה שמציגה בגאון את הייחוד שלה ולעולם לא מתנצלת עליו. הרי ברור לכל צופי התכנית (ובמיוחד למי ששמע את הביצוע האקוסטי שלה ל"אבניבי") שמאחורי הלופר, ההרמוניות והאפקטים יש קול עוצמתי שהיה מקדם אותה לגמר גם במסלול הפשוט. אבל במקום להתאים את עצמה לתכנית, היא גרמה לתכנית עשות את ההיפך ולהתרחק כמה צעדים מאזור הנוחות. כל הופעה שלה כללה דבר חדש, מעניין וחד פעמי, בביצועים חיים שכוללים את הרכבת המוזיקה המלווה בו במקום. הקביים היחידים שלה היו הבחירה לדבוק בקאברים (דווקא בהתאם לסטנדרט), בחירה שאמנם עזרה לה להחליק ביתר קלות במורד הגרון, אבל גם כזו שהדגישה עד כמה השונות שלה דומיננטית. הספייס גירלז מעולם לא נשמעו כל כך אינדי.  

לאורך כל העונה נשמעו מצד המנחים והשופטים התרגשות רבה מכך ש"מוזיקאית כזאת" (תרגום: מישהו שלא נשמעת כמו מישהו אחר מהעונות הקודמות) משתתפת בתכנית. אבל שלא יהיו טעויות – ריאליטי השירה בונה על מתמודדים שכאלה. הבלחות כדוגמת מרינה מקסימיליאן או להבדיל, ג'קו אייזנברג. הם ההפתעה, הייחוד בהתגלמותו, היוצא דופן. הם התופעות המוזיקליות שאי אפשר להשוות לאחרים, פשוט כי הם כל כך עצמם. אמנים שמצדיקים, אם כי מעט מדי, את קיום התחרות לצורך גילוי כישרונות חד פעמיים – בסופו של דבר, היומרה האמיתית של תכניות מהסוג הזה.

באופן טבעי, כל דבר חדש גורר איתו גם התנגדויות. ביקור קצר בכיכר הטוקבקים מזכיר כמה הישראלים עדיין שמרנים בכל הנוגע לתרבות הפופולרית שלהם – תלונות על הלופר הנודע לשמצה, על סגנון השירה החריג וכמובן, כמה צפוי ככה דוחה, הערות על המראה. השמרנות הזו, שיוצגה לעתים באולפן על ידי ההתנגדות של בן אל תבורי ללופר של נטע, התפוגגה אל מול הכישרון המוזיקלי הגולמי, המקצוענות הרבה והחד פעמיות שבקיומה בכלל וקיומה במיינסטרים בפרט. 

הטענה היחידה שאולי שווה התייחסות היא טענת הלופר. מכשיר ה-RC-505 של חברת Boss, שניצב לצד מכשיר הרמונייזר, יוצרים למעשה מעטפת דיגיטלית לקולה של ברזילי. הם הבסיס המוזיקלי, האפקט על הקול, חטיבת הקצב וההרמוניה של השיר. היו מי שטענו כי השימוש במניפולציות דיגיטליות על הקול אמור לפסול אותה מתחרות עם זמרים "נקיים", אבל גם טענה זו שמרנית במקרה הטוב, ובורה במקרה הרע.

מאיה בוסקילה, זמרת מסורתית, אמרה שהשימוש החוזר בלופר "לא פייר למתמודדים שמתמודדים עם ביצועים קוליים אמיתיים, בלי מכונה שמשנה את הקול בצורה חדשנית ומושלמת". מה שבוסקילה ודומיה מפספסים זה את ההבדל בין עיבוד קול לאחר מעשה לבין עיבוד קול בביצוע חי. במקרה שכזה, עבודה עם הרמונייזר, אוטוטיון או כל אפקט ווקאלי אחר, מאתגרת ודורשת מאמץ כמו כל כלי נגינה אחר. בביצוע חי, המכשיר לא מחפה על שגיאות ולא מסתיר טעויות, רק מוסיף אלמנט מוזיקלי נוסף, שמהווה התמודדות שונה לכשעצמו. זה לא רמאות, זה פשוט נדבך נוסף לאמנות. 

בין אם נטע ברזילי תנצח באירוויזיון ובין אם לא, היא כבר זכתה. היא הצליחה להציג באופן אמיץ ומרהיב את הסגנון המיוחד שלה, ולתת לישראל להתרגל לחייזרית המוזיקלית שנחתה על הבמה המרכזית. במהלך הראיונות השונים לאורך העונה, היא סיפרה על ילדות רצופה בהקנטות על רקע השונות שלה. כמה יפה שאותה השונות בדיוק עזרה לזרוח מעל לשאר המתמודדים בעונה. הביצועים שלה היו מגוונים, מרימים ומרגשים: מסיבות אלקטרוניות, סול דיגיטלי ורוק-אינדי סוחף. היא הצליחה להישאר נטולת ז'אנר, למעט הז'אנר שהיא עצמה בונה ומפרקת ומרכיבה מחדש, שוב ושוב, על הבמה. אפשר לקוות שהיא תכבוש גם את האירופאים במירוץ לדוז פואה, אבל זה לא באמת משנה לאמנית החדשה שפרצה לתודעה הישראלית. המשהו החדש הזה כאן כדי להישאר.