רייצ'ל דולזל הייתה קמה מדי בוקר, מקרזלת את שיערה בפרמננט קשה, צובעת את פניה במייק-אפ כהה מספר גוונים מצבע עורה האמיתי ויוצאת להנהיג את מאבק האפרו-אמריקאי בארה"ב כדוברת של ארגון ה-NAACP, עד שהוריה חשפו לעולם כי בתם היא למעשה האדם הלבן בעולם. מאז ימי הקולג' התחזתה דולזל לאישה שחורה, כשלמעשה שורשיה מצ'כיה, שוודיה וגרמניה. על אף הזדהותה העמוקה עם מאבק השחורים, פעילותה ותרומתה, והניסיון הנואש שלה להמציא מונח חדש של "טרנס-גזע" ברוח תקופת הקייטלין-ג'נר, הוקעה דולזל מכל פינה אפשרית והפכה לבדיחת היום.
בארה"ב של שנת 2015 כבר אי אפשר להיות פטרון של מעמד שאתה לא שייך אליו, זה פשוט לא עובד. זה תמיד מדיף מהתנשאות, צדקנות ולמרבה האירוניה – גזענות. שנות השישים חלפו ולא צריך את אטיקוס פינץ' מ"אל תיגע בזמיר" שיזעק את קולם המושתק של השחורים. בסוף, כמו שמתברר מספר ההמשך שיצא לאחרונה, גם הוא יצא גזען.
ברוך יושב במסדרון חשוך בפאת אפרו ופנים שחורות, קולות הפגנות המחאה ברקע, כשלפתע הוא מישיר עיניו למצלמה, תופים (אפריקאים?), ויוצא עם חבריו האתיופים אל האור. האם יש קלישאה גזענית ואמנותית שהקליפ פוסח מעליה? לא. תחשבו על כל הסטריאוטיפים כולם וקיבלתם את הקליפ "איילון דרום". מבחינת תוכן, השיר לא אומר יותר מ"לא הכניסו אותי למועדון, בואו נחסום את איילון", שזה ככל הנראה כל מה שחברי "מה קשור" יודעים על מחאת האתיופים. וכשהמוני ניצבים אתיופים משתרכים אחרי השלישיה בחוסר חשק מופגן ובבלבול מעציב, זאת כבר ממש החלטה אמנותית אומללה, חסרות רק שלשלאות ואנחנו ב"'ג׳נגו, בבקשה תנו לו צ׳אנס".
עד סוף שנות השישים, האקט הבידורי שבו שחקן לבן צובע את פניו לשחור בכדי לשחק דמות שחורה – ה"בלאקפייס", כבר נחשב ללא לגיטימי ופוגעני בטירוף. בשנת 2015 אף אחד מסביבתם של חברי "מה קשור", שלא לדבר על חברי הקהילה האתיופית איתם שיתפו פעולה, לא עשה מחקר בסיסי על היסטוריית מאבקים בין גזעיים? עזבו את זה, אף אחד לא ראה "מד-מן"? האם יש שיראו בשאלה האחרונה התנשאות? ברור שכן! אמרתי לכם, זה אף פעם לא יוצא טוב כשמישהו מדבר על מעמד שהוא לא שייך אליו.
דילגו על המהמורה העדתית
לפני שנים לא רבות בכלל את ביקורות המוזיקה המזרחית היו כותבים למרבה התדהמה – מבקרי המוזיקה של העיתון, כלומר אשכנזים. עם פרוץ המהפכה המזרחית שהחלה כמו מהפכות רבות לפניה, דווקא אצל אנשי הבידור שקיבלו את הלגיטימציה מהקהל ובכך פרשו אותה לשאר האוכלוסייה, הבינו עורכי העיתונים שמשהו קצת חורק והזכות לכתוב על מוזיקה מזרחית הפכה לנחלתם הבלעדית של כותבים מזרחים. אתה יכול להיות אשכנזי ולאהוב מוזיקה מזרחית, ואתה יכול להזדהות עם עקרונות של מאבק ולעודד אותו, אבל אתה אף פעם לא יכול לחיות אותו בצורה מלאה ואותנטית מעצם הביוגרפיה השונה של כל אדם. בקיצור – נולדת פריבילג, תמות פריבילג.
הרי בואו נודה באמת, כולם אוהבים את המאבק האתיופי כי הוא פשוט גורם לנו להרגיש יותר אמריקה, כלומר יותר לבנים ויפי נפש. עכשיו גם לנו יש מחאת שחורים אמיתית, לא סתם מחאה של... מה זה? חומים? לבנים פחות? סוף סוף אנחנו מגשימים את החלום הפרובנציאלי של להיות אמריקה, מאבק שהוא הכי בקונצנזוס שיש, אבל גם הכי מזויף שיש - הוא נמצא איפשהו שם רחוק, במקום שהרחקנו אליו את האתיופים, הרבה יותר רחוק מאיילון דרום, בגלל זה הוא מאבק קל לבליעה, בגלל זה אפשר לסיים את השיר באורגזמה שיתופית עם ״גם אנחנו רוצים בלב כבר שלום/ גם אנחנו חושבים שזה לא רק חלום״ - אתם בטוחים שזה מה שעם ישראל רוצה עכשיו? והאתיופים מה הם רוצים? תכלס לא יודע, מישהו נתן להם לדבר בכלל?