מוזיקה
נטע ברזילי (צילום: מתוך האינסטגרם של נטע ברזילי)
"אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי בטלפון שאולי כדאי שאני אחזור הביתה"
|
צילום: מתוך האינסטגרם של נטע ברזילי

השנה של נטע

הניסיונות להתחמק מהאודישן ל"הכוכב הבא", האהבה מהקהל (וגם השנאה), ההורים שהציעו שאולי תוותר, הזכייה הגדולה בתכנית ובאירוויזיון, הפחדים והתקוות - נטע ברזילי מסכמת את השנה הגדולה בחייה בטור מיוחד ל-mako

נטע ברזילי | mako | פורסם 07:15 09.09.18 

שנה גודל אות

אז mako החמודים ביקשו ממני לספר קצת ממה שעברתי השנה. האמת, שאני לא זוכרת המון. אבל הנה מה שאני כן זוכרת. 


אני זוכרת.
אני זוכרת את הטלפון מיניב המלהק של "הכוכב הבא", כמו כל שנה, באמצע חזרה למחזה אוונגרדי במוזיאון.
אני זוכרת איך כמעט ניתקתי בגסות, ואיך חטפתי ממנו נזיפה.
אני זוכרת את האודישן שלי בחדר קטן, אני זוכרת ששיקרתי שהוצף לי הבית וניסיתי להבריז מרוב פחד.
אני זוכרת איך לקח לי שעות לפשפש בתיק במתח ולחבר לאט את הכבלים ללופר, ואני זוכרת את המבט של יואב צפיר עד שפתחתי את הפה.
אני זוכרת את עצמי בוכה בלילות, ומתקשרת למלהק שלי שאני רוצה להפסיק את התהליך, שאני מפחדת ממה שיחשבו עלי, שיגידו עלי בתל אביב שמכרתי את עצמי. מפחדת שאני לא מוכנה מספיק, שלא התאמנתי מספיק.
ואני זוכרת אותו אומר לי: עד שלא נכנסת לחדר ושרת, לא ידעתי מי את. וזה פשוט לא הגיוני. זה לא בסדר שלא יודעים מי את.


אני זוכרת את אבא שלי מושיב אותי לשיחה בקניון שהוא רוצה שאני אתחיל ללמוד אגרונומיה כדי לעזור לו עם העסק.
אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי בטלפון שאולי כדאי שאני אחזור הביתה.
אני זוכרת את המנהל שלי נדב אומר לי: אנחנו נכבוש את העולם, עם או בלי התוכנית. זה יהיה לא קל, אבל אני לא יכול לבחור בשבילך.
אני זוכרת שהלכתי לתופרת כדי לקצר ולתקן את השמלה הפרחונית הצהובה של האודישן, ואני זוכרת את עצמי מבקשת בלב את היום שבו יתפרו לי בגדים במיוחד.
אני זוכרת את היום צילום, ואת הסנדוויץ' חביתה הראשון (מני רבים) שאכלתי בנווה אילן.
אני זוכרת את כל פועלי הבמה צועקים עלי בשש עשרה שפות שלא חיברתי נכון את הלופר, כשהייתה בעיית חשמל באולם.
אני זוכרת את החיוכים והעידוד של הילדים בקהל, וכמה מפתיע ומרגיע זה היה, לשמוע התלהבות של ילדים במקום התלחששות וצחקוקים.



אני זוכרת את הדם שלי קופא כשהחלה הספירה לאחור על המסך. אני זוכרת את עצמי חושבת על איך אני אפעיל את הלופר כשהידיים שלי ככה רועדות, ואם רואים את זה מהקהל.
אני זוכרת איך הגוף שלי נרגע מגלים של אושר כשהבנתי שהכל עובד, ואיך לא שמתי לב בכלל שיש מסך שנפתח פתאום.
אני זוכרת את התגובות. אני זוכרת את גל האהבה העצום שממשיך לשטוף אותי ולחזק אותי עד היום הזה, אבל אני זוכרת גם את השנאה. הרבה שנאה. מילים, פרצופים, ושמות.

אני זוכרת את השופטים אומרים לי שאני מדהימה. אני זוכרת אותם גם קוראים לי חרטא.
אני זוכרת ששלחנו אני ואבשלום את הסקיצה של "אין לי כסף" לתכנית, ואני זוכרת את הטלפון המודאג מיואב צפיר אחרי ששמע אותה ופחד שאני אצא מוזרה מידי והקהל לא יתחבר. 


אני זוכרת שזכיתי בכוכב הבא. אני זוכרת גל אושר. ואני זוכרת שרעדתי מפחד.
אני זוכרת ששמעתי בפעם הראשונה את TOY.
היה לי חושך בעיניים.

היה ברור מאוד שזה להיט. אבל מה לי וללהיטים? זו לא נטע. מי זו נטע? אני בטח לא אתן למישהו אחר להחליט את זה לגמרי בעצמו. הייתי חייבת להכניס משהו מעצמי, גם אם רק טיפה, גם כשמקרקר בי תמיד הפחד של הילדה הדחויה שאיש לא אוהב וכולם חושבים שהיא מוזרה מדי, אז למה להרוס אם זה להיט שכבר עובד. נכנסנו, אני דורון, אבשלום וסתיו לאולפן הקטן של סתיו בפתח תקווה עד שיצא עשן לבן.


ואני זוכרת, כמובן, שפחדתי.
וגם עכשיו, אחרי שניצחנו באירוויזיון, אני לא מפסיקה לפחד. פוחדת להרוס את מה שבנינו, פוחדת לאבד את הקהל שאוהב אותי, פוחדת להוציא את השיר הבא, פוחדת לשכוח את עצמי בדרך. 

אנחנו פוחדים לבחור. אנחנו פוחדים לגדול. אנחנו פוחדים לשחרר. לגלות חופים שאיש לא היה בהם, אנחנו פוחדים לפרוץ. אנחנו פוחדים לאהוב. 

אני מאחלת לכולנו השנה, לדעת להבחין מתי הפחד מגן עלינו, ומתי הוא מונע מאיתנו אושר אמיתי.

נטע.