לא ברור למה, אבל אנחנו חושבים שפעם היה פה יותר טוב: הייתה מוזיקה איכותית יותר, ואופנה מגניבה יותר, ומנהיגים טובים יותר. אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה פה: השנה היא 2019, ושום דבר חדש או מעניין במיוחד לא קרה בחיים התרבותיים שלנו זה עידנים - בריטני עדיין מושמעת במסיבות, המגניבות של השכבה עדיין לובשות בגדים שהרימו מהארון של סבתא, ביבי עדיין בשלטון. 2019? באותה מידה השנה יכלה להיות 1999. ואתם יודעים מי אשמים בזה? אתם.
טוב, יהיה לא הוגן להוציא את עצמי מהכלל - אני אמנם אף פעם לא שמתי מחל בקלפי, אבל בהחלט פקדתי מסיבות רטרו, ואפילו גנבתי מעיל מסבתא (גם רטרו וגם חתרני מגדרית). ואז הטייטל ״מסיבת שנות ה-90״ הפסיק להיות גימיק והפך להיות הנורמה. לכו למסיבת פופ ממוצעת בתל אביב ותשמעו בעצמכם שהפלייליסט מלא בבריטני, דסטיניז צ‘יילד ובקסטריט בויז, ולשם הגיוון - קצת ליידי גאגא וביונסה, ואולי אפילו טיילור סוויפט אחד או שניים. הרעה החולה פה היא לא טחינה מחליאה של אותם להיטים לעוסים, אלא המשמעות בפועל: אין מקום למוזיקה חדשה. במסיבת פופ ממוצעת כמעט שלא יתנגנו שירים שיצאו בשנה האחרונה.
הראשונה להוביל את הטרנד הזה הייתה הקהילה הגאה - מסיבות גייז נתנו כבוד מוגזם למוזיקה של לפני עשור ויותר, הרבה לפני שכל השאר התחילו לחשוב שזה מגניב. מצאתי לזה הסבר די משכנע של פסיכולוגיה בגרוש: בתיכון היינו עסוקים בלהסתיר את ההומואיות שלנו, בלשחק אותה גברים ובלנסות לא לחטוף מכות, וכך לא יכולנו ליהנות מהמוזיקה המשובחת של אותה התקופה אלא בסתר. אם בתיכון לא יכולנו לשים בריטני בפול-ווליום ולצרוח את המילים עם קהל אנשים תוך כדי שיחזור מביך של הכוריאוגרפיה, עכשיו כבר הספקנו לצאת מהארון, לעבור לתל אביב ולמלצר בלנדוור - וזו ההזדמנות שלנו להשלים פערים. טוב ויפה. אבל כמה אפשר להיתקע שם? נכון, בוטילישס הוא שיר מטורף - אבל כמה כבר אפשר לשמוע אותו?
ובהתאם לטעם הקהל בשטח, גם האמנים התחילו לכוון לטעם של פעם. היום רטרו הוא כבר לא היוצא המיוחד מן הכלל - אלא הכלל. ברונו מארס תמיד היה קצת רטרו, אבל “Finesse”, שיתוף הפעולה שלו עם קארדי בי, הביא את זה לרמות חדשות. דואה ליפה הרגישה כמו הדבר הכי פרשי בעולם כשיצא הקליפ של ״New Rules״, אבל ״One Kiss״ זנח את האסתטיקה הזו לגמרי. אפילו אמנים קטנים ו״איכותיים״ יותר כבר לא מרשים לעצמם לנסות אסתטיקות חדשות, אלא ממשיכים ללכת על קו הרטרו החצי-אירוני - כמו קינג פרינסס ב-״Pussy Is God״, או ליזו בשיר החדש שלה ״Juice״.
שלא תבינו לא נכון - כולם שירים וקליפים אדירים, ובעיקר מאוד כיפיים ומשעשעים. אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר של אמן גדול והמוח שלכם עף? זוכרים איך זה הרגיש לצפות ב-״Bad Romance״ של ליידי גאגא בפעם הראשונה? התחושה שמשהו חדש ופרשי נולד לכם מול העיניים - מתי זה קרה בפעם האחרונה? יודעים מה? עזבו - מתי בכלל הפסקנו להיות מסוגלים לדבר על כוכבות פופ? ממש לא מזמן ליידי גאגא, ריהאנה, ביונסה וניקי מינאז׳ התחרו על תשומת הלב שלנו, כשכל אחת מנסה כיוונים חדשים ומודדת אסתטיקות חדשות במטרה להוליד טרנד שיסחוף את עולם המוזיקה. היום השם הכי גדול בעולם הפופ הוא אריאנה גרנדה - וכמו שהיא שרה בסיום אלבומה האחרון, גם היא בעצמה אומרת שיש עוד כל כך הרבה מקום לצידה בפסגה. אבל למה שמישהו יהפוך לגדול אם כל מה שהוא עושה זה למחזר את מה שהיה פעם?
הדבר העצוב ביותר הוא שלא חסרים אמנים שמנסים דרכים חדשות - אבל הם לא מקבלים מספיק תשומת לב. קחו למשל את צ׳רלי XCX - צ׳רלי זכתה ב-2014 למומנטום המוזהב שהיא חיכתה לו כל כך, כשהסרט ״אשמת הכוכבים״ הפך את ״Boom Clap״ ללהיט, ו-״Fancy״, שיתוף הפעולה שלה עם איגי אזליה, התנגן בכל מקום. אבל במקום לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, היא בחרה לעשות פנייה חדה הצידה - והחליטה שכל העשייה המוזיקלית שלה תתמקד מעתה והלאה בפיתוח הז׳אנר PC מיוזיק וקירובו למיינסטרים. למי שלא מעודכן, מדובר בלייבל ובז׳אנר שהתחילו גם הם כפארודיה על המוזיקה של הניינטיז וההפקה הגרועה שלה, ומשם פיתחו אסתטיקה ששאפה דווקא להפך הגמור לעתיד: אלקטרוניקה קשה, הפקות מחוספסות עם צרימות חזקות מאוד, אוטוטיון כבד כל כך שאין שום משמעות בכלל למין של הזמר/ת.
צ׳רלי אמנם לא עשתה דברים קיצוניים כמו SOPHIE, המפיקה הטובה ביותר בעולם כיום, אבל היא כן משתפת פעולה איתה ועם איי-ג׳י קוק, מייסד פי-סי מיוזיק, באופן קבוע, ומייצרת פניני פופ נהדרות. ״Pop2״, המיקסטייפ שלה מסוף 2017, עדיין מרגיש כמו הדבר הכי פרשי שנעשה במיינסטרים בעשור האחרון, בזכות יציאות כמו ״Backseat״, ״I Got It״ ו-״Track 10״. גם כשהיא בחרה להקדיש את שיתוף הפעולה שלה עם טרוי סיוון לניינטיז בשיר ״1999״, שכולו מחווה לשנה (הנהדרת) הזו, האסתטיקה שלה עדיין נשארה מעוגנת בהווה. זה מתבטא לא רק במוזיקה, אלא גם בסטייל: אפשר להתווכח בשאלה האם האאוטפיטים שלה יפים או לא, אבל מה שבטוח זה שעוד לא ראינו משהו שדומה לזה.
הזמן עובר והשנים חולפות בלי לשאול אותנו לדעתנו, אבל מתברר שאם לא נביא את העתיד בעצמנו בשתי ידיים - הוא לא יבוא בעצמו. להיפסטרים של עוד 20 שנה לא יהיה מה לחקות אם לא נפסיק בעצמנו לחקות את מה שקרה לפני 20 שנה. ועם יד על הלב, באמת בא לכם ללכת למסיבה ולשמוע שוב את “Wannabe”? מי שאכפת לו מהתרבות שלנו, מי שרוצה שנפסיק לדרוך במקום, צריך לעשות את העבודה בעצמו - לחפש את האמנים המעטים שמעזים לנסות דברים חדשים, לתת להם צ׳אנס, לתמוך בהם. ולמען השם, להחרים כבר את מסיבות הרטרו המציקות האלה.