אגדה חיה: טוני בנט בקונצרט מדויק ומרגש

הם אוהבים לעבור אצלנו לקראת סוף הקריירה. פול אנקה ושארל אזנבור יגיעו לפה שוב בקרוב עם הפיליפינית, ניל סדקה היה כאן לפני ארבע שנים ואפילו ברט בכרך, שיש עדויות שניגן במעמד הר סיני, עשה צ'ק אין בתל אביב. כיף להם לבוא לפה, והאמת? גם כיף לנו שהם באים. בארצות המוצא שלהם קוראים להם: "Has-Beens". אנחנו קוראים להם: "אגדות חיות".

אז "אגדה חיה" הגיעה אתמול להיכל התרבות בתל אביב, ומאוד קל להתייחס לזה בציניות. הקהל שילם הרבה כסף והגיל הממוצע היה בהתאם. עובדה, זו הייתה אחת ההופעות היחידות בה יאיר ניצני נצפה בקהל ובמקום להיות בולט בפדחת הבוהקת שלו הוא התבלט דווקא בכך שהוא היה הבחורצ'יק הכי צעיר ביציע בו ישב.

השעה הנקובה על הכרטיס הייתה 21:00 ואכן בדיוק בשעה 21:00 בערב עלתה לבמה הלהקה של טוני בנט. וכן, כמו שניחשתם, גם "הקוורטט" של טוני בנט הורכב מדמויות מאוד, מאוד מבוגרות (הרולד ג׳ונס בתופים, סרג׳נט גריי בגיטרה, מרשל ווד בקונטרבס, מייקל רנזי בגיטרה וניהול מוזיקלי). הלהקה, נטולת הסולן, התחילה לנגן סטנדרטים של ג'אז אמריקני קלאסי. וכשאני אומר "ג'אז אמריקני קלאסי" אני קצת משקר, כי ג'אז "אמריקני קלאסי" זה ג'אז שחור - מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, צ'ארלי פארקר - בעוד המוזיקה שניגנו החבורה של בנט היה ג'אז מאוד לבן. סמות' ג'אז. ג'אז סכמתי. חסר אלתורים. מה שהלבנים עשו לג'אז הוא אולי הדבר הכי נורא שהם עשו למוזיקה של אפרו-אמריקנים. אולי חוץ מהבלוז הלבן. הפתיחה הזאת נמשכה עשרים דקות בהן הקהל המבוגר ממילא התחיל לפהק, והקהל המעט יותר צעיר התחיל לגלוש בסמארטפונים.

אבל אז, עשרים וכמה דקות לתוך ההופעה, עלה ברמקולים קולו של אלוהים, או כמו שנהוג לקרוא לו פה: "פרנק סינטרה". הקול של סינטרה שעלה בהקלטה הכריז: "אני רוצה להציג בפניכם את הזמר הטוב בעולם - טוני בנט". לא ברור ממתי ההקלטה הזאת, אבל לא מן הנמנע שאביו של ג'סטין ביבר עוד לא נולד כשסינטרה אמר את המילים האלה, ואולי בגלל זה הן הצליחו כל כך לרגש. בנט עלה לבמה, אמר מילה אחת: "שלום", וגרם לכל היכל התרבות לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים ממושכות, עוד לפני שהוא זכה לשמוע שיר אחד. ואז, הקשיש בן ה-88 התחיל לשיר, וברגע אחד נמחקה כל הציניות.

בגיל הזה כדאי לדייק - טוני בנט בן 88, חודש ושבועיים. וואו. יותר מבוגר מסבא שלי. והקול? בריטון של ילד בן 25. חוץ מזה שלא תמצאו אף ילד בן 25 שיכול לשיר עם כל כך הרבה עומק, ועם הגשה כל כך מדויקת שמעידה יותר מהכל על הניסיון הרב שלו על הבמות במשך השנים.

וזאת המילה הכי נכונה לתאר את ההופעה של טוני בנט: "מדויקת". כל תו במקום. אין מקום לטעויות ואין מקום לאלתורים. ההופעה התחילה בדיוק בשעה שהיא הייתה אמורה להתחיל ונגמרה בדיוק בשעה שהייתה אמורה להסתיים. אפילו הבדיחה היחידה בהופעה הייתה מתוזמרת בדיוק. רגע לפני שבנט התחיל לשיר את "The Good Life" הוא ביקש להקדיש את השיר לחברתו ליידי גאגא, איתה הוא ביצע דואט יום לפני בפארק הירקון. "השיר הזה יהיה באלבום הקרוב שלה שייצא בהמשך החודש", מספר בנט ומבקש מהקהל לרכוש את האלבום, "כי היא צריכה את הכסף". ויאללה, לשיר הבא.

חוץ מהקול הענק שלו והנוכחות המרשימה של אייקון מוזיקלי אגדי, אין לבנט הרבה מה להציע, אבל מי צריך יותר מזה. כמעט כל השירים בהופעה שלו הם סטנדרטים לא מקוריים. שירים שגם אלה פיצג'רלד ופרנק סינטרה היו עושים בהופעות היום, אם הם היו עדיין איתנו. שירים של ג'ורג' גרשווין וקול פורטר וארווינג ברלין. הקלאסיקות הכי אמריקניות שיש. וטוני בנט עדיין כאן כדי לשיר לנו אותם.

ויש שני שירים שהם ממש שלו. שכל אחד מהם שווה לבדו את מחירי הכרטיסים. הראשון הוא "The Best is Yet To Come", שהגיע בצורה הולמת באמצע ההופעה. השני הוא "I left my Heart in San Francisco", שהוצג לקראת סיום המופע. שני השירים הוקלטו לראשונה על ידי בנט באלבום מ-1962 שהגיע מאז למעמד של אלבום פלטינה והכרה כאחת מהיצירות האמריקניות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. 52 שנים אחרי (חמישים ושתיים שנים!) היצירה הזאת עדיין מלווה את בנט לכל מקום שהוא הולך. וגם אתמול, במרכז העיר העברית הראשונה, היצירה הזאת, בביצוע הכי מדוייק שיכול להיות, הצליחה עדיין לרגש.

רשימת השירים במופע: