_c.jpg)
במבט ראשון, מעט מחבר ביניהם. חוץ מהעובדה ששלמה גרוניך ודני רובס הם שניים מהיוצרים הכי גדולים שהמוסיקה הישראלית הנפיקה עד כה. כל אחד מהם שוכן - לפחות אצלי - באגף אחר במוח, ושניהם יקרים מאוד ללבי, מסיבות אחרות. זה מכה בעליצות של גאון מטורף על הקלידים, וההוא עם מנגינות וטקסטים רוטטים מרוב רגש.
למעשה, הם היו יכולים לחפף אותנו עם רשימת להיטים משולבת, עושים קול שני זה לזה, קאבר מעט מפתיע והלצות צפויות על הדרך. זה לא קרה. לכל אורך המופע המושקע שהוגש לראשונה בפסטיבל הפסנתר הם בדקו ומיששו את המרחק ביניהם בהתלהבות של ילדים. הגמישו ועיוותו אותו. מתחו אותו לקצה, עפו אחד לעבר השני, אחזו ידיים בחלל לשבריר שנייה והתרחקו בחזרה. רובס וגרוניך השתעשעו בלא מעט נקודות השקה שונות: הם הטיחו זה בזה לחנים להיטיים ומורכבים, קיפלו ומיזגו פנימה אינספור קטעי ביטלס שצצו בהפתעה, והפגינו וירטואוזיות כנגנים.
עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
- ביום של הפצצה: קרן פלס אירחה את רמי קלינשטיין
- זיקוקים: "המשקפיים של נויפלד" פיזר אור וחום
- תמר ואור ירח: אייזנמן מנסה רוקנ'רול בעברית
- הזוהר לארגוב: מתי כספי שר סשה עם בנו ונכדתו
- דנה מהבלוק: ברגר עברה לאר אנד בי
- שלומי שבן חרך את המשכן עם שלום חנוך
- בחזרה לדרך המשי: יהודית רביץ במופע רטרו משובח
- אריאל הורוביץ התעלה במופע "דיוקן אימי" משירי נעמי שמר
אבל ההפתעה שנעמה לאזני יותר מכל היתה דווקא קולית. יש משהו בתדרים של הקולות שלהם שפשוט עובד מעולה יחד. אותו חום עצי-אקוסטי שאלפי מתכנתים קרי מבט מנסים להפיק בעזרת ציוד אולפן חדיש, שכן על במת מוזיאון תל אביב בשפע נדיר בפשטותו. פסנתר כנף, גיטרת מיתרי ניילון, ושני זמרים עם חספוס ועומק של שנים. בטח יש לזה הסבר פיזיקלי, משהו עם התאבכות והדהוד של גלים, כי בשירה המשותפת שלהם קרה קסם קטן, שחזר כמעט לכל אורך המופע.
הקסם הזה הציג את עצמו מיד בקטע הפתיחה - שיר נשכח של הביטלס בשם "Your Mother Should Know", והמשיך לתוך הרמוניות נהדרות ב"עכשיו זה שנינו" ו"פנים ושמות". "לא בא לי ללכת לשום מקום" הפגיש אותם על רקע חדש: השטותניקיות, שחזרה גם ב"משהו חדש מתחיל", שפתאום ילד מתוכו שלושה שירים של הביטלס: "Because", "Black Bird" ו-"Something". למה היה צריך את זה? Because.
ידוע ששלמה גרוניך הוא להטוטן קלידים, אבל במופע הזה רובס החרה החזיק אחריו. בדרך כלל בהופעות של דני רובס, הגיטרה שלו תמיד משנית לשירה, גם אם מדובר בליווי מורכב במקצבים, הרמוניות והולכות באס. אבל במופע הזה צצה וירטואוזיות נגינתית שהוא לא נוהג להפגין בהופעות הרגילות. המיזוג עם גרוניך הוציא ממנו עוד ועוד קטעי סולו מושקעים ומהירים. אולי זה הד לרובס הגיטריסט הצעיר שעמד מאחורי שלמה ארצי ואריק סיני. אולי זו קונטרה מתבקשת לגרוניך, שנגינה וירטואוזית היא, כאמור, חלק אינהרנטי מכל הופעה שלו.
כשהגיע "ציור" האל-מותי, הבנתי את גודל המאורע עבור רובס - הנה הוא נכנס לנעליו של אליל נעוריו, מתי כספי, בן הזוג המיתולוגי של גרוניך, ומי שטיפח את רובס בצעירותו. יש סיכוי שהנער מרחובות חלם את החלום הזה פעם או פעמיים בחייו. אבל רובס לא נכנס לנעליים ההן. הוא הביא את הנעליים שלו. ולמרות זאת, מי שעקב אחרי חילופי המבטים והאקורדים זיהה את ההתרגשות מציצה לפעמים מבעד למקצוענות הבימתית.
רובס שוחה בטבעיות בגרוניכיזם
כשגרוניך מפנה לרגע את הבמה, רובס נזכר איך ראה אותו ב"צוותא". "יצאתי מאוהב, ומאז אני מכיר כל תו שהוא כתב. להיות איתו ביחד מאוד מרגש אותי". ובאמת, רובס שחה בטבעיות בגרוניכיזם, יותר מאשר להיפך. המרחק דווקא ניכר כשגרוניך פתח את "רכבות 68-80-88" ("רכבות חולפות, רכבות באות, עמוסות מטען בחושך"), והתקשה להתחבר לעצב הרובסי שטמון בכל פינה בשיר-סיפור הזה. מצד שני, "בדרך אל האושר" עבר גרוניכיזציה מוצלחת, כולל פסנתר תזזיתי וחיצרוצי-גרון. "שירים פשוטים" הפך לעוד פחות פשוט בעיבוד שווה-משקל לפסנתר וגיטרה, כולל שזירה של (איך לא) "אובלדי-אובלדה". וכל זה נשפך לתוך הדרבי התל-אביבי: "לא נרדמת תל אביב" הקצבי מול "יש לי סימפטיה" הקופצני, כשמעל פוזר מעט "Here Comes The Sun".
גרוניך לא התקשה לרגש באחד משיריו האחרונים, "בנאליה לפני השקיעה", וכך גם ב"הזמן עובר" הוותיק, שאותו ביצע לבד. שיא הביחד הגיע בהלחמה של "אחרי שנסעת (ואותך)" לתוך "נוסעת בעקבות האהבה" לכדי מאש-אפ מעורבל בנוסח "כולם אומרים" ו"שוב היא כאן" של שלומי שבן ויוני רכטר.
בחזרה להדרן, גרוניך כבר הרגיש לגמרי בבית ב"איך הוא שר", שבתוכו נפתח חלון מתבקש וקצת אירוני אל "הפרח בגני". בתחילת המופע שמעתי מישהו אומר - מעניין איך ייצא "נואיבה". המישהו הזה היה לבטח מרוצה בסוף המופע. השיר, שהפך במצב הביטחוני הנוכחי לקפסולת זמן ולמוזיאון רגשי לפליטים של חופי סיני, הסתיים בסולו נהדר ומושקע לפסנתר ולגיטרה.
שלמה גרוניך ודני רובס לא הפכו במופע הזה לזוג טבעי. זה לא דני סנדרסון וגידי גוב. לא רמי וריטה. החיפושים נמשכו כל הדרך. אבל הסטנדינג אוביישן בסוף ההדרן ניתן לא רק בגלל התוצאות המרתקות של ההתגוששות הבימתית שהרגע הסתיימה, אלא אולי גם בגלל התחושה שלזוג הזה יש עוד הרבה לאן ללכת, אם ירצה. אם לשפוט לפי הזינוק של גרוניך הצוהל - דרך הפסנתר - לעבר רובס, כילד שמצא סוף סוף חבר חדש להשתובב איתו, אנרגיות לא חסרות שם.
