הלהקה הכי טובה שאף פעם לא שמעתם

הייתי תלמיד תיכון בפעם הראשונה ששמעתי את השם פרנק זאפה. זה היה בחנות "האוזן השלישית" הישנה ברחוב שינקין בתל-אביב, והתקליט הראשון של "אמהות ההמצאה", להקתו של זאפה, הוצג על מדף כשעליו תג מחיר שערורייתי בן ארבע ספרות. שאלתי את המוכר המזוקן למה התקליט עולה כל כך הרבה כסף והוא גלגל אליי את העיניים בהתנשאות ששמורה רק למוכרי תקליטים וענה: "כי הוא שווה את זה".

מוזיקה שלא שומעים בשום מקום אחר

אמש, לפני הופעתו של דוויזל זאפה, בנו הבכור של פרנק, זיהיתי בשורה הראשונה של האנגר 11 את אותו מוכר מזוקן. רציתי להודות לו על כך שפקח את עיניי לעולם של מוזיקה אחרת, כזו שלא רק שלא שומעים ברדיו - פשוט לא שומעים בשום מקום. להוציא, כמובן, את סדרת המופעים "זאפה מנגן זאפה", שהגיעה אמש לישראל בקול תרועת סקסופון וקסילופון.

דוויזל זאפה עולה לבמה יחד עם להקתו מול האולם הגדוש, מחייך בביישנות מבויימת כאשר אלפי הישראלי קמים על הרגליים ומריעים לו. למה? לא ברור. זה הרגיש קצת מוגזם. קבלת הפנים לכבודו הזכירה את זו שקיבל לאונרד כהן לפני כשנה, כשעלה על הבמה באצטדיון רמת-גן. ההבדל היחיד כמובן הוא שכל מה שדוויזל זאפה עשה בחיים שלו היה להיוולד לאבא הנכון. או ככה לפחות חשבתי לפני שהמוזיקה התפרצה.

פרנק זאפה בת"א – באורגינל!

ההופעה התחילה עם חלק מ-Purple Lagoon מתוך ההופעה המפורסמת ההיא בניו-יורק, כאשר הקהל נותן את הקצב ללהקה באמצעות מחיאות כפיים קצובות - אבל היה זה רק בסולו גיטרה של Cosmic Debris, השיר השלישי, שזאפה הראה לקהל מה הפירוש של "זאפה מנגן זאפה". מלבד הזקן המפורסם והקוקו המתוח, זאפה ג'וניור הביא למעשה את פרנק זאפה לתל-אביב. באורגינל!

אם נספור את כל השירים שפרנק זאפה כתב והקליט במהלך חייו, נגלה שהכמות נותנת פייט של ממש למספר התושבים של נתניה. דוויזל והלהקה נתנו לקהל התל-אביבי טעימה קטנה מתוך הרפרטואר העשיר של פרנק, כאשר בפרק זמן של שעתיים וחצי דחסו 22 שירים, תוך כדי התמקדות בתקופת הרוק של היוצר.

הסטליסט לא יכול שלא לאכזב

המשמעות הבלתי נמנעת היא שאין כמעט מישהו בקהל שלא התאכזב מכך שהשיר האהוב עליו לא זכה לביצוע בהופעה. פעם נכחתי בהופעה של "החברים של נטאשה" ובסוף שמעתי שני חברים מתלוננים על שיר כזה או אחר שהלהקה לא ביצעה. הנטאשות הוציאו שלושה אלבומים בכל הקריירה שלהם - לזאפה יש 82 (!) כאלה.

אם יש איזשהו קונצנזוס בעולם המוזיקה לגבי פרנק זאפה, הוא שששת אלבומיו הראשונים מכילים כמה מהשירים היותר טובים שלו - כנראה שבנו של הזמר לא מסכים עם הדעה הרווחת, מכיוון שהוא בחר להתעלם מהם.

את זאפה מלווה צבא של שבעה מוזיקאים, כל אחד מהם זוכה בתורו להוכיח גאונות מוזיקלית. מה חבל שגאונות הזאת היא של מישהו אחר. הכל מבוצע בדיוק כמו המקור, וכשמדובר בבטהובן של מוזיקת הרוק, זה לעתים יותר מסובך מאשר לנסות לאלתר או לחדש.

להקת הקאברים הכי טובה בעולם

בדיוק כמו אביו, גם דוויזל מרגיש בנוח מאחורי הגיטרה שלו. הוא לא שר את הקול הראשון באף אחד מהשירים (חוץ מאשר ב-I am the Slime, שנעל את המופע) והשאיר את התפקיד הזה לבן תומאס שהציג מנעד קולי מרתק, שנע בין חיתוך הדיבור הכאילו-איטלקי של זאפה האב, לבין הקול השחור העמוק של אייק וויליס, שליווה את זאפה במהלך הקריירה. אם בהתחלה חשבנו שתומאס נבחר למלא את תפקיד הזמר, מהר מאוד הבאנו שמדובר בחצוצרן מוכשר, ובאחד מרגעי השיא של ההופעה פצח בדואט של שריקות עם הקהל הנלהב.

בדיוק כמו שמו של "אלבום הקאברים" של פרנק זאפה עצמו, ככל הנראה מדובר בלהקה הכי טובה שאף פעם לא שמעתם. חייבים לציין את ג'ו טראוורס, שנתן עבודה מדהימה על התופים, את פיטר גריפין (כן, כמו זה מ"פמילי גאי") על הבס, את ג'יימי קים על הגיטרה החשמלית ובעיקר ראויה לציון שילה גונזלס, שגם סיפקה את הקול הנשי בהופעה ובנוסף ניגנה על קלידים, חליל, ואיך אפשר לשכוח את סולו סקסופון ענק של "הבה נגילה", באמצע “Big Swifty”, שפתח את הבמה לאלתורים גם של שאר הלהקה.

בלי מילה על פוליטיקה

אגב "הבה נגילה", קשה להאמין שפרנק היה מרוצה מחוסר ההתייחסות של דוויזל למצב במדינה בה הוא הופיע אמש. המופע התחיל ב"שלום" המסורתי, המשיך ב"תודה" לקהל בתוספת מיותרת של "סבבה". אם יש דבר שאפיין את פרנק זאפה, מעבר לגאונות המוזיקלית, הוא החתירה לשמירה על חופש הביטוי. לעזאזל, הוא אפילו שקל לרוץ לנשיאות ארה"ב ב-1988 (ומי יודע, אילולא סרטן הערמונית, אולי זה אפילו היה קורה).

אז לא רק שזאפה ג'וניור לא התייחס למצב בישראל כפי שעשו אלטון ג'ון ורוד סטיוארט בהופעותיהם, הוא אפילו ויתר על ההזדמנות לבצע לקהל ישראלי את הלהיט "נסיכה יהודית" ("רוצה בחורה יהודית רותחת, עם לסתות שחורקות משימוש יתר בזמן שהיא גומרת"). אין מצב שאבא שלו היה מוותר על ההזדמנות להדהים אותנו ככה.

בסופו של דבר, דוויזל זאפה שולט בגיטרה כל כך טוב, שקשה להאמין שהוא מבזבז את כשרונו בהופעות מחווה במקום לייצר חומר מקורי משלו או לעבוד עם מוזיקאים. הוא לא רואה את זה ככה, לטענתו הוא לא שומע מוזיקה עכשווית ועובד אך ורק על לשמר ולחדש את המוזיקה של פרנק. זה ראוי לציון. וגם ראוי לבחינה פסיכולוגית, אבל לא לשם כך התכנסנו.

לא ערב מחווה, אלא הופעה בפני עצמה

הקהל המגוון התחלק למעריצים מבוגרים, שהניעו את הראש בהנאה למשמע השירים האהובים, לבין קהל צעיר שלא הכיר את כל השירים - מה שלא הפריע להופעה להגיע לרגע השיא שלה - שש בנות שעלו לבמה בעידודו של דוויזל עצמו, ורקדו על הבמה באין מפריע בזמן שהלהקה ביצעה את Keep it Greasey.

אבל עזבו שטויות. זה לא ערב מחווה למאיר אריאל בקיבוץ משמרות. מדובר בהתפוצצות נדירה של כישרון על במה אחת, שקיבלה גב אדיר של אהבה מצד הקהל, והחזירה בביצועים מדהימים. בסוף, אחרי שהרגליים שלי רקדו מעצמם לצלילי Peaches En Regalia, הלכתי והודיתי למוכר התקליטים המזוקן.