יהיה קצת מוזר להגיד את זה, וכנראה שלמעלה מחצי מהקהל שקפץ אתמול באמפיפארק ראשון לציון לא יסכים עם הקביעה הזו, אבל אחת הנקודות הכי "מבאסות" אצל דמיאן מארלי היא דווקא העובדה שהוא, ובכן, הבן של בוב מארלי - שעה וחצי של הופעה נתן אתמול "ג'וניור גונג" באחד הימים הכי נעימים של השנה. בערך 20 שירים, כמעט חצי מתוכם של אבא שלו, והיילה סילאסי אחד שהביט בקהל במבט רציני דרך מסכי הענק.
20 שנה אחרי שהוציא את האלבום הראשון שלו, החליט הבן הכי צעיר ומוכשר של מלך הרגאיי לכבד את ציון בנוכחותו, ולמרות הלחצים שהופעלו עליו, הוא נחת בישראל כדי לשיר ולפזר אהבה אחת. זה התחיל הרבה לפני שעלה על הבמה, כשאת הפארק הציפו אלפי אנשים שבאו לראות את ממשיך דרכו של הנביא והתנהגו בהתאם - עשן הגאנג'ה כיכב, דגלים וחולצות ראסטה היו בכל מקום, והחיוכים שמאפיינים כל כך את קהל אוהבי הרגאיי שלטו בכל פינה. כן, כנראה שהקהל הזה הגיע שבוי מהבית.
הראשונות לעלות על הבמה כדי לחמם עניינים היו בנות להקת A-WA, שלוש האחיות התימניות ששמח זה הצד הכי חזק שלהן, הרקידו את הראשונים שהגיעו לפארק ואחריהן עלו החבר'ה מ"איימר סאונד" שהדליקו את הקהל שהחל להצטבר עם טיונים שכל חובב רגאיי חייב להכיר, הראפר פלד הרים את האווירה עם הרפטואר האישי שלו, ולבסוף, אחרי כמעט שעתיים ומשהו של המתנה הגיע הרגע שלוריין היל ויתרה עליו.
כמו בכל הופעת רגאיי שמכבדת את עצמה, מי שהזמין את מארלי לבמה היה אחד מזקני העדה הראסטפרית שמלווה אותו כנראה לכל הופעה ועלה לבמה לבוש מדי ראסטה, עם זקן לבן ומקורזל, קול צרוד וצרחות "ג'ה ראסטפריי" שקרעו את הרמקולים בפארק. לרגע, אבל רק לרגע, זה נראה והרגיש כמו אחת ההופעות הראשונות של בוב, בימים בהם היה מופיע באוניברסיטאות שונות בארה"ב מול קהל מצומצם שעוד לא ממש הבין את גודל התופעה שמוצגת לו מול העיניים. ואז הוא עלה - כמו אריה שבא לטרוף את הבמה, בחולצה לבנה ומכופתרת עד הסוף, מכנסי חאקי פשוטים, ורעמת הראסטות הכי מפוארת בתעשיית המוזיקה העולמית, דמיאן מארלי הגיע לתת שואו.
זה התחיל חזק ומהר עם "More Justice", הלהיט הכי גדול מתוך האלבום השני שלו שלא השאיר אפילו רגל אחת צמודה לקרקע, עבר ל-"Hey Girl", מהשירים היותר מוכרים שלו וככל הנראה מהטיונים הראשונים בהיסטוריה עליהם ביססו את ריקוד הטוורקינג הכל כך אהוב בג'מייקה – והקהל רקד, איך שהוא רקד – בשונה מההופעות של אבא שלו, או לפחות כך זה נראה כאן בארץ, טווח הגילאים שמילא אמש את הפארק נע בין 18 ל-35, כשהבן אדם הכי מבוגר שלא הפסיק לרקוד לרגע בעיניים עצומות היה דווקא יובל בנאי שהגיע עם אלישע, בחולצה של בוב, כדי לקבל קצת אהבת חינם. מושג כל כך אהוב בימינו.
אחרי דיאלוג קצר מאוד עם הקהל בו סיפר על כמה התרגש לבקר בירושלים, מקום עליו שמע רק בסיפורים ואגדות, הוא קפץ זריז לאחד השירים הכי מוצלחים שלו, "Beautiful", אותו הוא מבצע במקור עם בובי בראון, שהפעם החליפה את בראון זמרת שליוותה את מארלי כל ההופעה והיתה לא פחות ממעולה. מאותו הרגע הקהל כבר היה לגמרי שלו, והוא עבר בלי להסס לאחד משירי האהבה הכי מופלאים שלו, "There for You", שיר שלא ברור כל כך למי ועל מה הוא נכתב, אבל ברגע שתמונתו של היילה סילאסי עלתה שוב על מסכי הענק אפשר היה לחוש את המיסטיקה הראסטפרית באוויר, והתחושה הייתה עילאית, כמו תפילת ענק של סטלנים שמכבדת את הרגע והמקום.
מהרוחניות הוא עבר לקצב, ויחד עם הקול המהפנט שלו והסאונד המעולה של הלהקה שליוותה אותו, הוא הרים הילוך ונתן רצף של שירים מיליטנטיים שכל כך מאפיינים אותו – "Dispear" מהאלבום המצוין עם NAS, " Land of Promise" מאותו אלבום, וכמובן, "The Mission", השיר הכי לוחמני שלו שיחד עם ה"ראסטה דגלן" שליווה אותו על הבמה כמו בכל ההופעה, העניק תחושה שמכאן יוצאים להילחם בבבילון, להפיל את מי שצריך כדי שפאקינג נוכל לעשן ולחיות, לשאוף ולנשום. החיים האלה הם משימה, ואם כבר מישהו צריך לבצע אותה, עדיף שזה יהיה דמיאן מארלי והכריזמה הבאמת יוצאת דופן שלו.
בשלב הזה כנראה שריח העשב המבורך שחגג בקהל הגיע עד לבמה, כי ברגע אחד הוא עצר את ההופעה, ולמרות שלא טרח לתקשר יותר מדי עם האלפים שבאו לראות אותו (יש יגידו שלא טרח בכלל), הוא היה חייב לעצור ולספר שבאחד בימי חייו הגיע אליו חבר קרוב לאולפן ההקלטות, התחיל לשפוך עליו את כל צרות חייו, ואחרי שסיים, למארלי היה רק דבר אחד להגיד לו: "לא משנה מה עובר עלייך, תדאג להשיג את פרח המריחואנה הכי משובח שתוכל למצוא, ומשם הכל כבר יהיה בסדר". הקהל, כמובן, הרים מצתים באוויר וגל של עשן מתקתק ריחף מעל כולם. אוטופיה, האם זו את?
אחרי הקפצה נוספת שבאה מדויק בסיום נאום הגאנג'ה הקצר עם "Love & Inity", הגיע הרגע שלפחות חצי מהאנשים שמילאו את הפארק הגיעו אליו – השירים של אבא. זה התחיל עם "War", השיר של בוב מארלי שבוב הכי אהב. אותו נאום שנשא היילה סילסאסי (קיסר אתיופיה במיל' ומי שנחשב בעיני הראסטות לאל בשר ודם) מול האו"ם ב-1963, הולחן על ידי בוב מארלי והפך להמנון על זמני: "עד שהפילוסופיה שמבדילה בין גזעים ומחזיקה גזע אחד מעל האחר תינטש, ועד שצבע העור של האדם לא יהיה משמעותי, בדיוק כמו צבע העיניים שלו, עד אותו היום תהיה מלחמה", הוא שר בעיניים עצומות, והקהל שהורכב מישראלים לבנים ושחורים שהפגינו יחד בתחילת השבוע בכיכר רבין, שר יחד איתו ועם רוחו של מארלי האב שללא ספק ריחפה שם אתמול.
מאותו הרגע וכמעט עד הסוף ההופעה הרפרטואר היה שייך כל כולו למלך הרגאיי: "No More Trouble" המעולה, "Exodus" שקיבל את האדפטציה של דמיאן בצורה מושלמת, "Could You be Loved" הבלתי נגמר, ירידה למנוחה קצרה וג'וינט, חזרה עם שני שירים שלו, "Written" החביב, ו"Patience" המעולה שקצת הרדימו את הקהל, מה שהוביל אותו לחזור במהרה לבית אבא עם "Get Up, Stand Up", ירידה נוספת להפסקה שבטח לוותה בעוד כמה שאכטות, והסתערות נוספת על הבמה עם השיר שכולם חיכו לו, "Road To zion" ההמנוני, ומיד אחריו "Welocme To Jamrock" המושלם שהטריף לחלוטין את עשרות הסמארטפונים שהיו באוויר. משם הדרך אל סיום המסע שלו בציון עברה בתחנות האחרונות שהיו כל כולן בוב: "Trenchtown Rock" שהשתלב מעולה עם "Kingston 12" מתחילת הקריירה של דמיאן, "Concrete Jungle" מהימים בהם בוב גילה לעולם את זרם הרוטס, ואז, כמובן, "One Love" המיתולוגי ששלח את האנשים הביתה עם לב שלם בהחלט.
הוא פרופמר ענק דמיאן, באמת. הוא יודע לתת שואו, אבל הורגש שהמעמד מרגש אותו ולפרקים הוא הרגיש טיפה מרוחק, או שזו בכלל הייתה הגאנג'ה - לכו תדעו. אבל למרות הכל, אחרי ערב מארלי מושלם, אפשר להגיד שקצת חבל - הוא יכול היה למתן ולחסוך לפחות שלושה או ארבעה שירים של בוב, ולתת לקהל שלא ממש מכיר את כל החומרים שלו פנינים כמו "Affairs of the heart" שהיה חסר בטירוף או "Me name Jr gong" מתחילת הקריירה שלו. הוא כל כך מוכשר שהופעה שהיתה כוללת בעיקר שירים שלו לא היתה פוגעת לרגע בחוויה. אבל דמיאן ידע בדיוק מה הקהל הישראלי שלו רוצה - כמה שיותר להיטים מוכרים, כמה שיותר שירים של בוב, והוא נתן לו את זה באהבה. בסופו של דבר, עצם ההגעה שלו לציון היא יום חג ענק לאוהבי הז'אנר. לא פחות.
