זו היתה שעת קסם. איה כורם עולה לבמת "צוותא 2" מאופרת ומסורקת בקפידה, לבושה בשמלת "כדור מראות" נוצצת שסנוורה את הקהל. היא נראית טוב מאי פעם. במהרה מתברר שהיא גם שרה טוב מאי פעם, אולי כי היתה מעט צרודה באותו לילה, התקשתה להגיע לגבהים, אבל ירדה היטב היטב למטה למרתפי הבלוז.
יש לה את הבלוז
ויש לה, לאיה כורם, על אף חזותה השברירית, הדקה, העדינה, יש לה בלוז במיתרים. למשל כשהיא שרה "אתה זורם אצלי בדם", בעדינות, בנועם, מבלי לחרוג מגבולותיה, לא משתוללת, מדויקת. או ב"יונתן שפירא" בגרסה איטית, מהנה, ורצינית ומשעשעת בו-זמנית. או כשהיא מכסה את טום ווייטס ב"Tango Till The're Sore" ומקבלת גיבוי עמוק מהשלישייה שמסביבה: איתמר גרוס בפסנתר, שמלווה אותה לאורך כל הערב, ומאיה בלזיצמן בצ'לו ויאיר סלוצקי בטרומבון, שמגיחים מדי פעם.
"30" קראה כורם למופע הזה, על שם הגיל המיוחד אליו הגיע, גיל שזכה לכל כך הרבה אזכורים ופרשנויות בתרבות שלנו, כקו פרשת מים שממנו והלאה משאירים מאחורה את הילדות ונהיים אנשים. וכורם, שזכתה להרפתקת נעורים מצליחה באלבום הבכורה, ולהמשך מצליח פחות באלבום השני (אם כי לא פחות מוצלח), מגיעה במופע הזה להישג אמנותי נאה במיוחד. זה קורה לה דווקא על אותו קו פרשת מים, כשהיא מציגה עצמה בתהליך של חיפוש זהות אמנותית, על הגבול שבין נערה לאישה ("נומי נומי", בקול יפה, עם לחן מדהים).
משילה מעליה את עיבודי הפלייליסט
במופע הזה כורם משאירה מאחור את אותה "נערת רימון" וחוזרת אל המקום הפשוט של שירה נקייה בליווי מינימליסטי. משילה מעליה את העיבודים של אורי זך, שניצחו עבורה את הפלייליסט, וחולקת מחדש במה קטנה עם פסנתר או צ'לו. לפתע מגלים עד כמה כורם היא זמרת נהדרת, ולא רק יוצרת מצוינת. מגלים שגם כשהיא שרה פופ מושלם ועגול הנשמה שלה צועקת מבפנים רוקנ'רול. מגלים שיש בה בנוסף לאהבות הנכזבות גם כוח, ותאווה, ותשוקה, ופחדים, והתגברות עליהם, מגלים שהיא גם יודעת לשדר סקס או להיות נאהבת, כשהיא רק רוצה.
כורם מגישה כאן תפריט ערב במיוחד לחך, שמורכב ממצרכים שנבחרו בקפידה, המכילים את כל אבות המזון. אחרי שהקהל שר לה "היום יום הולדת" מיד בעלייה לבמה, היא פותחת ב"אל תאמיני" עם פסנתר-נטו. "קיץ" שאחריו זוכה לעיבוד דרמטי יותר מהרגיל, עם הצ'לו של בלזיצמן. "סיני ניו-יורק" הוא שיר חדש, על געגועים ופוסט-פרידה, מוטיב שחוזר ברבים מהשירים של כורם ה"ישנה", הרווקה הנצחית המכורה ללבבות שבורים.
בין חלפי וביאליק לשופן
גם "הסוף של הסיפור" דרמטי וכורם מותחת בו את גבולות הצרידות עד כמה שהיא יכולה ויוצאת מנצחת. ב"נומי נומי", בו אוחז איתמר גרוס באקורדיון, היא מרגשת עד עמקי הנשמה. ב"זהב שחור", התשובה האמיצה והמבריקה שלה ל"עטור מצחך" של חלפי (יוני רכטר הלחין את שניהם), היא צלולה כבדולח ורכה כקטיפה בתוך השקט הגדול. ב"ציפור זהב", לחן שלה לשיר געגועים ואהבה של חיים נחמן ביאליק, היא כובשת בביצוע נוגה, זמרת שירי ערש מושלמת.
"שפה זרה" בואלס על גבול הקברט, זוכה לביצוע יפה וטוב יותר מאשר המקור באלבום. גרוס נותן כאן סולו פסנתר יפה וכורם עצמה וירטואוזית. גם "קליפה", עם ליווי על פי פרדריק שופן, יפה יותר מאשר הגרסה המקורית, למרות שחסר כאן איזשהו שפיץ. אז מגיע שיר של גרוס בשם "מנגינה" ואחריו שלושת הבלוזים שכבר הוזכרו: "אתה זורם אצלי בדם", הקאבר לווייטס ו"יונתן שפירא".
שיר אהבה פשוט
כורם, חכמה שכמוה, מסכמת "עשור של כתיבת שירים", ב"זה גם מה שאני מאחלת לעצמי לעשור הבא, כל השאר או שיקרה או שלא", ואז היא מבצעת את "שיר אהבה פשוט" עם הלחן הנפלא ההוא, שכמובן מזנק החוצה מהביצוע הרגוע. בלזיצמן וגרוס עושים לה קולות, הפסנתר וכל המיקרופונים נוצצים בנורות קטנות, וכורם מעודדת את הקהל לשיר איתה בשקט את השיר שהכניס אותה לכל אוזן ישראלית.
לצמד ההדרנים היא חוזרת כמו דמות מסרט אמריקני, אולי קומדיה רומנטית לה חיברה את פס-הקול. ב-"It's My Party" הבלוז חוזר בגדול כשבלזיצמן עושה מהצ'לו שלה קונטרבס, סלוצקי וגרוס נותנים סולואים וכורם עצמה חוגגת חגיגה פרטית של אושר. את השיר האחרון "A Case Of You" היא מקדישה לעצמה, מוקפדת עד הפרט האחרון, מלכת הלילה של הפקת חייה.
איה כורם מוכשרת מדי מכדי להיעלם מחיינו אחרי צמד אלבומים. המופע הזה, "30", הוא ההוכחה הניצחת שיש לה עוד הרבה מה לתת לאלה שאוהבים את הקסם שהיא מפזרת.