חייל, שיפר הופעתו

על הזאפה יורד ליל הסתיו, יוצאי "כוכב" נכנסים חרש חרש / עת עמדי עולה לבמה, מעריצות מריעות ללא הרף / כבר שנה, לא הרגשנו כמעט, איך חלפו להיטים באוזנינו / כבר שנה, עברה מאז הגמר, מה רבים שאינם כבר בינינו / אבל הנה עידן, יפה הבלורית והתואר, שר את שיריו לעולם, מזה אי אפשר כבר לברוח / אהבה מקודשת בדם, כאב לוחמים בלי מנוח.

הזמר הכי מגויס שהיה כאן מאז סאבלימינל

הימים גורליים. האיראנים מאיימים, הטורקים מפחידים, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, הסורים על הגדרות, המצרים בסיני, הפלסטינים מכריזים על מדינה - אבל אנחנו לא פוחדים, כי יש לנו את עידן עמדי, החייל הגיבור גדל הגוף והשרירים העשוי ללא חת, הגבר-גבר האמיץ, שיורה ביום ובוכה בלילה, הזמר הכי מגויס שהיה כאן מאז סאבלימינל, שפותח את המופע שלו עם השיר "ישראל", שיר פטריוטי שפורט על רגשות אשם לאומיים עכשוויים, ועל געגוע לישראל מדומיינת שלכאורה היתה פה פעם.

אבל עידן עמדי הוא לא סתם פטריוט קיטשי, לא תמצאו מעל המיטה שלו פוסטר של ביבי, מקסימום של הרמטכ"ל. עמדי הוא יוצר צעיר שאפשר להאמין לו, שכותב מדם ליבו. בניגוד לאחרים, שממציאים, מדמיינים, מזייפים רגשות - הכנות של עמדי היא אחד הנכסים החשובים והיתרונות הבולטים שלו. הוא באמת מאמין באלוהים (ומודה לו בתחילת הערב ובסופו), הוא באמת אוהב את הצבא - ומנטאלית עדיין לא ממש השתחרר מהשירות. הוא באמת הזיל דמעות כששר את "המכתב האחרון" והוריו של החייל משה אוחיון ז"ל עלו לבמה והעניקו לו זר פרחים. והוא גם באמת שחרר את הלצת סמל המחלקה: "מרוב פרחים עוד מעט נפתח פה גינה, אפשר מים מהבר להשקות אותה?".

שיר חייל

השירים של עידן עמדי הם שירים של חייל, לפני ואחרי השחרור, בתקופה הסוערת, הלפעמים מבולבלת, שבה מסיימים את המסגרות של תחילת החיים ומקבלים את המציאות לפנים ("זאת האמת", "הדרך שלך", "מה שנשאר"), תקופה של התגברות על הטראומות מהצבא ("כאב של לוחמים", "תשליך"), זיכרון הנופלים ("המכתב האחרון"), תקופה של צעקות ושתיקות ("עכשיו"), של חיפוש אהבה ("אלייך", "נשכח או נסלח"), של מבט קדימה בתקווה עם התחלה חדשה ("רץ אל האור", "זמר מדורות").

את "נכון להיום", שיר שזוהר ארגוב שר אותו על ייאוש החיים של נרקומן, עמדי הפך לשיר של לוחם חי"ר עם "טבלת יאוש", שסופר את הימים עד לשחרור. עם זאת, לפעמים צבאיות-היתר היא בעוכריו, למשל כשהוא שר "בים המלחמה אני נלחם לראות את עינייך" ב"אלייך".

בגובה העיניים

סוד הקסם של עידן עמדי הוא היכולת לתרגם את תהליך השחרור מהצבא לשפה פשוטה יחסית, שכל ישראלי יכול להתחבר אליה, ולהרגיש שמדברים איתו על החיים שלו בגובה העיניים (יכולת שהיתה גם ללהקה כמו "בית הבובות" באלבומה הראשון). בתוך הבלבול של אחרי הצבא סמל ראשון עידן עמדי מצייר מפה ומסמן עליה נ"צ של שפיות יציבה שאפשר להיאחז בהם, שגורמים להזדהות מצד הבנים וההערצה מצד הבנות, מחזיר את הישראליות כמה שנים טובות אחורה, לתקופה שבה גאווה לאומית היתה עניין יומיומי, לא רק בימי זיכרון ועצמאות.

מבחינה מוזיקלית עמדי בחר נכון להיות ממשיך דרכם של בני משפחת בנאי בגזרת הפולק-רוק הישראלי. הוא מהדהד בקול, בשירה, באינטונציה את מאיר בנאי, בכתיבה את אהוד (וגם שר עליו ועל "יוצא לאור" שלו ב"זמר מדורות"), וזיכרונות הצבא שלו מזכירים את אלו של יובל ("לא יכול לעצור את זה"). ההבדל הוא שבדור של הבנאים לא היה נהוג להכריז על עצמך כעל "זמר מדורות", עמדי, כמו בועז מעודה לפניו, כבר לא מתבייש במה שהוא באמת. הכנות היא, כאמור, אחד מנכסיו הגדולים.

יודע איך לרגש את עצמו ואת הקהל

השנה שחלפה מאז גמר כוכב נולד בו השתתף עשתה טוב לעידן עמדי כזמר מבצע. הוא שר מצוין, קיבל יותר ביטחון על הבמה ומופיע כאילו הוא יותר משנה וחצי במקצוע, סוחב אחריו את ההרכב המלווה כמו מפקד מחלקה בתרגיל יעד מבוצר. בין מופעי פריצה במועדונים, ועדי עובדים והופעות לחיילים הוא כבר הספיק להשתפשף, יודע מה עובד, יודע איך לרגש את עצמו ואת הקהל, שבא לראות אותו כאמן בפני עצמו, לא את הפיינליסט מהגמר. יש לעמדי יכולות שהמופע הזה חושף רק את ההתחלה שלהן.

העיבודים וההפקה המוזיקלית שתפרו לעמדי הגיטריסט איתמר מאירי והמתופף איתן רז - שניים שמכירים את המיינסטרים הישראלי היטב -  צלצלה מצויין בזאפה. מצד אחד זו הפקה רוק-פולקית בסטייל אמריקני, שמייצרת "מיני-קיר סאונד" עם חשמלית-אקוסטית-כינור-קלידים, ומצד שני הפקה מאוד ישראלית, שמאזכרת יצירות ישראליות קודמות. ב"זמר מדורות", למשל, מנגנים הקלידים של אופיר כנר משפט שנלקח בהשאלה מ"למאיה יש אקדח" בגרסת "אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל. "נשכח או נסלח" נפתח עם סולו סאז של יניב טייכמן, שהזכיר את פתיחת הבוזוקי של פוליקר ב"עיניים שלי". ב"אלייך" מנגן הכינור של מאיה לי רומן את משפט המעבר מ"בלדה לשוטר". איתמר רז תורם את חלקו למופע עם הקאנטרי-פולק החביב "כשהיינו ילדים", ועמדי מצטרף אליו לקטע חביב.

רגע שיא בקריירה הקצרה

ההפקה הזו גם נוגעת באלמנטים ים תיכוניים. זה קורה למשל ב"תשליך", שנפתח כרוק אייטיזי ומתגלגל בפזמון למזרחית בהובלה של הכינור. זה הנאמבר החזק במופע, שמרים את הקהל על הרגליים רגע לפני ההדרן. עמדי, עם ההומור שלו, יורד מהבמה וחוזר כדי להודות שהדרנים מתאימים לחו"ל ובישראל הם סתם חרטא. צודק. את "כאב של לוחמים" הוא מבצע לבד עם גיטרה ולמעשה מלווה את הקהל, ששר בציבור את ה"שתי אצבעות מצידון" של 2011. "הדרך שלך", שיר האודישנים שיצר, נפתח גם הוא רק עם גיטרה, ההרכב מצטרף ובאמצע עולה לבמה דיאנה גולבי לדואט שלא עובד וכנראה לא עשו עליו יותר מדי חזרות. דיאנה נראית לא מחוברת, ההשתתפות שלה היא גימיק שאפשר היה לוותר עליו.

נקודת הזמן הזו היא רגע שיא בקריירה הקצרה של עידן עמדי. המופע שלו מייצר תחושה של עכשוויות, הרגשה שהכל קורה בהווה, כאן ועכשיו, תכף ומיד, זה מתרחש, זה קיים, אפשר למשש את זה - ובין היתר כיוון שעמדי צמח מול עינינו, תוך שנה וחצי, כמעט בשידור חי, מלוחם בהנדסה קרבית שמעולם לא עמד על במה לאמן שמוציא אלבום בכורה ראוי, ממלא את הזאפה ומועמד ל"פריצת השנה" בכל מצעד אפשרי. כל אלה לא מבטיחים לו שום דבר בעתיד הקרוב או הרחוק. אחרי שקיבל פרגון אדיר מהטלוויזיה והרדיו, עדיין קיימים מבחן המכירות ומבחן הקופות הפתוחות (אם יהיו כאלה). מהיום מתחיל פרק נוסף במסע של עידן עמדי. יש לי תחושה שהוא כבר מכין את האסטרטגיה למלחמה הבאה.