ויכוח עתיק יומין בתחום ביקורת האמנות עוסק בשאלה האם חובה להתייחס לחייו הפרטיים של אמן כשבאים לנתח את יצירותיו. יש שיאמרו כי יצירה היא יצירה, ולא חשוב מי כתב אותה. אחרים יראו בפרטים האוטוביוגרפיים של היוצר הזדמנות נפלאה למצוא זוויות נסתרות ביצירותיו. בוויכוח הזה הייתי תמיד בצד של חובבי הפרטים הקטנים. אלוהים נמצא שם, אתם יודעים, כך אומרים. אלא שכשקיבלתי לידיי את אלבום האוסף החדש משיריו של שמעון פרס, חשבתי שכדאי לי לברוח קצת לצד השני.
איך בכלל מתחילים לעכל אוסף משיריו של נשיא המדינה, מי שחייו קשורים בכל-כך הרבה אירועים היסטוריים שליוו את חיי כולנו? האם באמת אפשר לזנוח בצד את כל פועלו של האיש, ולנסות להתרכז בטקסטים, בלחנים ובביצועים עצמם?
אז זהו, שלא. כשמאזינים ל-12 השירים שאוגדו יחד תחת שרביטו של קובי אושרת, אי אפשר באמת להתעלם מהעובדה שאת הטקסטים כתב אדם בן 86 שהקדיש כמעט את כל חייו למדינת ישראל. שורות כמו "בתל-אביב הייתי נער / אחוז אהבה, מלא תום", שאולי היו מתקבלות בצורה שונה אם היה מדובר בכותב אחר, באמת מצליחות לרגש כשבזרם התודעה שלך צפות תמונות של פרס הצעיר משוטט ברחובות העיר המופלאה הזו, אי שם במאה הקודמת.
אמצע הדרך
ובכל זאת, לא מדובר בספר שירה חדש מבית הנשיא, כי אם באוסף מוזיקלי בו לקחו חלק "מיטב אמני ארצנו" כמאמר הקלישאה, ולכן לצד העיסוק בטקסטים אין ברירה וחייבים להתייחס גם למוזיקה עצמה. ייאמר מראש – באלבום מחווה לכבוד נשיא בן 86 לא ציפיתי למצוא ניסורים סטייל צ'רלי מגירה או מיכל קהן. האמת היא שלא ציפיתי ממנו לכלום פרט למה שהוא באמת: אוסף שירים "ממלכתיים", "נעימים" וקלים לעיכול. בקיצור "שירי אמצע הדרך", עבור אדם שאין לדעת אם אי פעם יגיע לאמצע הזה.
למשימת הקלטת האלבום נרתמו בין היתר מירי מסיקה, מתי כספי, ארכדי דוכין, קורין אלאל ושלמה גרוניך – כמעט כל השמות הצפויים שרק ניתן היה לחשוב עליהם. וכך נוצר לו אלבום שהוא הגרסה המוזיקלית לתפקיד נשיא המדינה: חסר שיניים וחסר מהות אמיתית, לא בשר ולא חלב. המזרח התיכון מעולם לא נשמע רגוע ושלו יותר.
למרות הממלכתיות המתבקשת, נדמה לי שאפשר היה בכל זאת להעז יותר או לפחות לנסות לגבש תוצר קצת פחות קלישאתי, יותר מרגש ורצוי גם יותר אחיד ברמתו ובאופיו. כי מעבר לעובדת-העל ששמעון פרס הוא שאחראי על כל הטקסטים באלבום, כל קשר בין השירים נשמע לעיתים מקרי בהחלט. גם סינון קפדני יותר, שהיה משאיר בחוץ שירים כמו "שיר כנרת" בביצוע אופירה גלוסקא או "תפילה בדרך" ששר יזהר כהן, היו רק מיטיבים עם האלבום הזה.
מחזירים את סיני
ובכל זאת, יש גם כמה נקודות אור קלות. "אהבה אדומה" בביצועה של גליקריה הוא לחן לא רע בסך הכל. "בתל-אביב הייתי נער", ששר אריק סיני מזכיר קצת נשכחות מעברו, למרות העיבוד המיינסטרימי והפושר, ששואב מהטקסט את עיקר הרגש שבו. גם קורין אלאל מצליחה מאוד לצקת את עצמה לטקסט של פרס, אם כי בצורה שמזכירה לא מעט שירים קודמים שלה.
לסיכום, ברור ששום פריצת דרך מוזיקלית לא תגיע בעקבות אלבום המחווה הזה לשמעון פרס, אבל בהחלט אפשר להחמיא על הכוונה והרצון הטוב של כל העוסקים במלאכה. הנשיא יוכל לחייך, התחנה של המדינה תכניס עוד שיר או שניים לפלייליסט, וכולם יהיו מרוצים. ותשקוט הארץ 40 שנה.