ומעל העיר, אמדורסקי באוויר: "מנועים שקטים" הרעים בהאנגר

מי שאוהב סמליות יראה באמש, מוצאי שבת ה-8 ביוני 2013, לילה של חילופי משמרות. בצד אחד של העיר תל אביב הולך לעולמו בגיל 83 הסופר יורם קניוק ז"ל, מיפי הבלורית והתואר של דור הפלמ"ח, האיש שכתב את "נבלות", היצירה מלאת הביקורת על המאבק בין הדור שלו לבין הדור הצעיר ששכח על מה ולמה הוקמה המדינה הזו. קניוק היה מבוגר רק בשנה מבני אמדורסקי ז"ל, שבנו אסף אמדורסקי, 42, חוגג באותו הערב את אלבומו המופתי "מנועים שקטים" בהופעה בנמל, בצידה השני של אותה העיר, עם אורחים נחשבים ומוזיקה איכותית. המרחק בין קניוק המת בבית החולים איכילוב לאמדורסקי החוגג בהאנגר 11 הוא המרחק הישראלי, התל-אביבי, האמיתי, הנכון, הראוי, שבין דור תש"ח המקריב לדור המועדונים, דור ה"מנועים השקטים", הדור עליו נכתב "נבלות", הדור שמנסה ליצור כאן תרבות שהיא ההמשך והתשובה לשאלות דור המייסדים.

כי אסף אמדורסקי, רע מוכיח, אביתר בנאי וחבריהם, שעלו הערב על במת ההאנגר בנמל, משתייכים לקבוצת יוצרי התרבות והאמנות הבולטים והחשובים בעשורים האחרונים, וההופעה שלהם סיפקה לקהל שעה וחצי ו-16 שירים, שנותנים טעם אמיתי ומשמעות לחיים. וזה לא מעט. ההופעה הזו הדגימה את הכוח, האיכות והרגישות של אמדורסקי ומוכיח, כמי שלוקחים את היצירה שלהם בשיא הרצינות ככלי ביטוי מרכזי בהווייה המקומית. הפרשנות שלהם הערב ל"מנועים שקטים" תהיה אולי שנויה במחלוקת עבור חלק מהקהל, שקיווה לשמוע את האלבום "כמו בדיסק" וקצת נחרד אל מול ההתחרעויות וההתפרעויות שלהם עם חלק מהשירים.

אבל כל מי שמכיר את רע מוכיח (ואת גידי רז) יודע שאצלם אין "כמו בדיסק". בדיוק ההפך. כמו קריוס ובקטוס בפה מלא בממתקים - עבורם "מנועים שקטים" הוא סיבה למסיבה אלקטרונית-אקספרימנטאלית כמו שהם יודעים ואוהבים לעשות, כמו שעשו באופן נפלא (ומעורר מחלוקת) עם "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. כשאמדורסקי הביא למופע הזה את מוכיח ורז (שאולי הצטרף להפקה בשלב מאוחר, כי הוא בקושי זכר את שמו), הוא קיווה, אולי, שיקרה ל"מנועים שקטים" מה שקרה השנה ל"סימנים של חולשה" - שמופע שחוגג אותו ישדרג את מעמדו המיתולוגי כאלבום מהפכני וחשוב, אלבום שמחירו יאמיר בבורסת ההיסטוריה של הרוק המקומי שעדיין נכתבת.

הרעיון היה טוב, הביצוע היה טוב מאוד והתוצאה מצוינת, למרות שלא בטוח שכל הסיפור הזה היה ממש נחוץ. קשה להאמין שאמדורסקי היה מרים מופע כזה בעצמו, ללא מיזם עסקי נוסח "גולדסטאר סאונדסיסטם". כי "מנועים שקטים" רק בן 14. שום תאריך עגול בסביבה. מקסימום 15 בשנה הבאה. ועדיין, "מנועים" הוא אלבום חשוב במוזיקה הישראלית, אלבום שחיבר את הרוק המקומי בזמן אמת לצלילים האלקטרוניים שהשתלטו בשנת 99' על המרחב התל אביבי בפרט והישראלי בכלל, המרחב המועדוני, הבלייני, שבו אתה רוקד ומסתמם כדי למצוא משמעות. "מנועים" ידע לספר את סיפורו של היוצר הבודד, המאהב הנואש, המחפש אחר תשוקה ומשמעות בעיר הגדולה והמנוכרת, זה שבסוף ימצאו אותו על המדרכה, בתוך תרבות פופולרית שהיא כבר חסרת סבלנות ורודפת אחרי אותן 15 דקות תהילה מפורסמות, מצד אחד, ומבכה את רצח רבין, מצד שני. תרבות של "התקפת לב" מתמדת.

ומעל העיר - אמדורסקי באוויר, בוכה את הבכי שלו בדרכו הפרטית, חש ב"שיטפון", נרטב ב"גשם", מתאהב ומערטל ב"רוך וקושי". כמוזיקאי הוא מכתיב לעיר (למדינה, למוזיקה המקומית) קצב חדש וממכר, פורש לה מרבדים קרירים ומענגים של צלילים בתדרים וויברציות אותם לא הכירה קודם, מנגן לה בפסנתר הכי יפה שנשמע כאן מעולם, ומעיף לה את המוח עד לאלנבי 58 וחזרה לדינמו דבש. והיא מולו פשוקת איברים, שיכורה מאלכוהול, מסטולית מאקסטות, מכורה ל-15 הדקות, מדחיקה את רבין, טובעת בשיטפון, גם היא מחפשת בסוף אהבה מול כוכב מנצנץ. גם קניוק ז"ל היה מסכים שהאופן בו לכד אמדורסקי את מה שחשו בני הדור שלו כלפי החיים שלהם, האהבות והפחדים שלהם, והמוזיקה שהם אוהבים באותו הזמן, מעורר את הרצון העז להכתיר אותו כאלבום מופתי, שראוי שייחגג.

כמה דקות אחרי שמסתיים מופע החימום של "הבילויים" עולה אסף אמדורסקי לבמת ההאנגר ב-23:10, שעה מעט מאוחרת להתחיל בה הופעה במוצאי שבת, אבל לרוקסטארים כמוהו מותר הכל. רע מוכיח עם התופים, התופים האלקטרוניים, מכונת התופים והאגו מקדימה בימין הבמה, גידי רז על קלידים וסמפלר, אוהד קוסקי בגיטרה חשמלית, אור (אורבס) אדרי בבס מאחורה, הוד מושונוב עם קלידים נוספים ושחקן החזוק הבינלאומי אבישי כהן בחצוצרה ועוד קלידים. גם לאמדורסקי יש מקלדת של סינתיסייזר (כי באמת חסרים קלידים על הבמה) ומובן גיטרה חשמלית.

אסף אמדורסקי בהאנגר - 15 דקות

אסף אמדורסקי בהאנגר - שיטפון


אחרי ה"15 שניות" הוא פותח חזק עם "15 דקות", שכמובן מעורר את הקהל ונותן את האות לפתיחתה של המסיבה, כולל החצוצרה הספרדית של כהן לקראת סיום. "שיטפון" מבוצע יפה, כשאמדורסקי, גיטריסט טוב ולא מוערך מספיק, נותן קטע נגינה. "כוכב" נפתח עם מוכיח שמשתולל על תופים אלקטרוניים. על רקע קצב מהיר של פרקשן שמופיעים בידיים, עולה אביתר בנאי לשיר. הפרקשן והתופים מרימים את הקצב עוד ועוד, עד לרמת טראנס, עד שהשירה של בנאי, שמקבל מהקהל ים כבוד, נשמעת כמו מנטרה טראנסית-דתית. יחד עם "15 דקות" מדובר בשני שיאים שמגיעים מוקדם מאוד - בהתאם לסדר השירים באלבום שאמדורסקי הבטיח לשמור עליו.

ריף כהן עולה לעשות קולות רקע ב"התקפת לב", שזוכה לביצוע צ׳ילאאוטי, עד שבשלב מסוים היא צועקת חזק מדי. ההאנגר מתעורר ל"חלום כהה", הקהל שר עם אמדורסקי את המילים, ביצוע רוק-אלקטרו מדויק להמנון. כולם מחכים להקלטה של ענבל פרלמוטר ז"ל והיא באה כמו קול מהשמיים, קול של אלוהים אחר. אמדורסקי מצטרף בגיטרה ומחזק את הנאמבר הקטלני (תרתי משמע).

אחרי ארבעה שירים הוא מודה לראשונה לקהל ושר את "רוך וקושי". קשה שלא להינמס מהשירה הנעימה שלו. מרוב שאמדורסקי פדנט הביצוע הבימתי נשמע מדויק כמו הקלטה מדיסק. החצוצרה של אבישי כהן מלווה יפה ברקע, והקהל שר את הפזמון. באמצע השיר עולה לבמה יעל רייך, שכיכבה בקליפ המקורי, מתיישבת על הרמקולים בצד ומעשנת בנונשלנטיות. רציתם לחזור ל-99'? קיבלתם. החצוצרה מנגנת ג׳אז שקט, כמו בסוף הלילה על הבר, ואמדורסקי חוזר לעוד פזמון. רייך יורדת, ואז, במקום לסיים את השיר, רע מוכיח מתפרץ דרך סדרת מעברי תופים שמבליחים מתוך הבלוז השקט. כנראה שעל הבר שלו העניינים פחות רגועים.

ב"מערבולת" השיר האהוב זוכה לפרשנות חזקה, עם תוספות דומיננטיות של תופים אלקטרוניים מצד מוכיח וצפצופים מכיוון הסמפלר ועוד מקלדת (באמת היה חסר משהו הערב) שנכנסת לבמה. ב"גשם", אחד השירים הקשים של אמדורסקי, שיר רוק שבו הוא שר חזק וכואב, עד שהלב שלו נחשף, העיבוד האלקטרוני מחזק את תחושת הכאוס. ב"ממטרים" האינסטרומנטלי מוכיח מנגן ג׳אז, ההרכב מצטרף ואמדורסקי ורז מתחרעים על הסמפלר והסינתיסייזר, תחושה מענגת של בלגן מאורגן על הבמה, עם סוג של פריסטייל שאמור ליצור עניין אצל הקהל, אבל נשמע כמו טריפ פרטי שלהם, גם בלי עזרה מאיתנו. האמת, שיש יש להם ביצים גדולות לייצר כזה נאמבר נסיוני במעמד שכזה. "אהבה", השיר האחרון האלבום, הופך למסע מסתורין קסום של מערכת תופים וארבע מקלדות. סוג של דפש מוד כפול שניים. עם סימפולים, עם קצב מג׳דנגל, עם "עלייה" גדולה ושמירה על שיא לאורך זמן. מוכיח, מושונוב ורז, יחד עם אמדורסקי, יוצאים כאן להרפתקה מיוחדת.

שעה אחרי שעלו הם יורדים מהבמה לפני ההדרנים, ומשאירים לופ שיעבוד אחריהם במשך כשתיים-שלוש דקות. כה אופייני. הלופ לבדו סוחף את הקהל למחיאות כפיים קצובות שמבשרות את בוא ההדרנים. ראשון עולה אביתר בנאי ל״עד מחר״ עם גיטרה אקוסטית וההרכב מלווה. השיר יפהפה, והביצוע המשותף עם אמדורסקי יפה במיוחד, אבל כהמנון מיינסטרים ישראלי הוא לא שייך בשום דרך לתוכן של ההופעה הזו. אחרי בנאי, ב"ליד עצמך", חוזר אמדורסקי לשיר מהיר על חיפוש עצמי מתוך האלבום הראשון, מה שפותח פתח לעוד קטע של השתוללות וירטואוזית, אם כי הפעם מוגבלת משהו.

שיר שלישי בהדרנים ואמדורסקי עובר לדיסקו של ״העיר הגדולה״, ביצוע נחמד שגם הוא נגמר בהתפרעות הארדקורית של ההרכב. ריף כהן עולה לצעוק בצרפתית בזמן שהלהקה בראשות אמדורסקי ומוכיח מנגנת שיר שלה עם גרוב כמו-אפריקני, בסגנון שהיא בטח היתה שמחה להגדיר כ"גריים". כהן היא הרבה דברים, אבל לא זמרת שמתאימה למוזיקה אלקטרונית מהירה, והצעקות שלה נשמעות בשיר הזה כמו הסירנה בניידת המשטרה של לואי דה פינס. אמדורסקי עם הגיטרה במרכז הבמה נותן בראש וסביבו כולם מתחרעים עוד ועוד, ללא נשוא.
"השמים הכחולים" מתחיל עם תופים אלקטרונים כבדים בלופים, ועל זה שכבות קלידים, והגיטרה שמזכירה את הליווי המקורי והמזהיר של השיר. הביצוע יפה ומצליח לחבר, איכשהו, את המקור עם המוכיח.

אמדורסקי והנגנים יורדים שוב, חלק מהקהל מתחיל לצאת, אבל הנה הם חוזרים, כי הרכב כזה לא יכול לוותר על "אהבה חדשה", שמתחיל במכונת התופים הקטלנית של מוכיח, אליה מצטרף הסמפלר המטמטם של רז. זה נשמע הכי קר וטכנואידי, עד שהגיטרות של אמדורסקי וקוסקי מצטרפות, והשירה של אמדורסקי כבר מטביעה ברגש אובדני עם תחושת ייאוש שקשה לברוח ממנה. זה היופי באמדורסקי - שבתוך כל הרעש והמהומה האלקטרוניים הוא מצליח לזקק ולזכך רגשות אנושיים שמשותפים לכולם ונלכדים אצלו לרגע, בתוך השיר, פתאומיים לעד. רגשות אנושיים בתוך כאוס רועש - נדמה לי שקניוק ז"ל היה חותם על זה בשתי ידיים.