מה קשור אסי ישראלוף למוזיקה? קשור וחצי

שלישיית "מה קשור", ממנה צמח אסי ישראלוף, הצטרפה בעשור האחרון לזרם שנהוג לכנות אותו במוזיקה הישראלית "רוק וצחוק". על פי מסורת שהתחילה בלהקות הצבאיות, בלהקת כוורת ובשלישיית "הגשש החיוור" (ש"מה קשור" רואים בעצמם ממשיכי דרכם), מופע הבמה הבידורי משלב מערכונים ופזמונים. כל מי שראה הופעה של דני סנדרסון, מאור כהן או להקת "ג'ירפות", או של "מה קשור" עצמם עם שלמה גרוניך בשירי "זהו זה", יודע שהנוסחה עובדת היטב, בסוגים שונים של הומור, ושהשילוב בין צחוקים למוזיקה אהוב מאוד על הקהל המקומי.

הגשה מרגיעה, פורט על רגשות

"מסע עם פסנתר", האלבום החדש של אסי ישראלוף, הציב אותו בנקודה אחרת לגמרי. בנפרד (אך לא במנותק) מחבריו לשלישייה המצליחה, שלום מיכאלשווילי וציון ברוך, הצליח ישראלוף להמציא את עצמו מחדש כיוצר שירים, זמר, מלחין, כותב ופסנתרן. התוצאה היא אסופת שירים מעניינת, שעוסקת בעיקר ביחסים שבינו לבינה, כשמרבית השירים, אם לא כולם, נכתבו על התחושות והחוויות שעבר ישראלוף עם אשתו ואם ילדיו, ברומן שנמשך לדבריו "און אנד אוף". כזמר ישראלוף נחמד, אבל לא מדהים. הוא נשמע יותר כמו אוסף של טכניקות שירה ומניירות, מאשר כזמר מבצע רציני. מצד שני, יש משהו מאוד מרגיע בדרך ההגשה שלו, וכשהוא עולה גבוה עם הקול הוא פורט על רגשות. ישראלוף שר יפה, במעין סגנון משלו, לעיתים הוא נשמע כמו פרודיה על זמר, אבל הוא מתכוון בשיא הרצינות, ואם מאמינים לו - אפשר בהחלט ליהנות ממנו.

לקח לאסי ישראלוף עשר שנים ללמוד לנגן בפסנתר וליצור שירים שיאספו לאלבום, אבל כל רגע במסע הזה היה שווה עבורו את התחושה של לעמוד במועדון "זאפה" עם להקה בראשות הגיטריסט גיא מזיג מ"הדורבנים", רביעיית כלי מיתר עם הצ'לנית הדס קליינמן (המוג'וז) לארח את פיטר רוט, שהפיק את האלבום מוזיקלית, ואת טל פורר שהפיק מוזיקלית את המופע (שניהם מנגנים בלהקה של שלמה ארצי, החיקוי שפרסם אותו), כמובן את ברוך ומיכאלשווילי, ואת אחיו מישאל, ולבצע את מיטב השירים שיצר לאשתו.

אפשר להוציא את אסי ממה קשור, אי אפשר להוציא את מה קשור מאסי

אבל מי שחשב שהוא מגיע למופע מעונב בפסטיבל "הפסנתר מארח", גילה שאפשר להוציא את ישראלוף מ"מה קשור", אבל אי אפשר להוציא את "מה קשור" מישראלוף. וכך, לצד השירים הכי רגישים, אוהבים ומתלבטים, שלוו בהצהרות אהבה לאשתו שישבה בקהל, נתן ישראלוף בין השירים קטעי צחוק, סיפורים משעשעים, בדיחות (כולל בדיחות שואה), חיקויים של זמרים כמו אייל גולן ועופר לוי ודמויות כמו פרוספר אזגי מ"בובה של לילה". מי שאוהב את ישראלוף קיבל ממנו גם את הקומיקאי המצויין שהוא וגם את המוזיקאי והזמר שמוכיח כישרון ומצליח לרגש.

ישראלוף השקיע, כאמור, ברבעיעייה קלאסית - צ'לו, ויולה ושני כינורות, שפתחה את הערב. על הרקע שלהם הוא עלה ל"נראה לי שבסוף", שבו שילב בין שירה יפה והגעה לצליל גבוה לבין דקלום. לרגע זה נראה כמו פרודיה, אבל הוא באמת שר על כאב (עם טקסט שמזכיר את שלמה ארצי), והתוצאה מניחה את הדעת. הלהקה מצטרפת בראשות מזיג וכולם יחד מבצעים את הסינגל "מתי כבר נדבר", שנשמע נוסטלגי מראשיתו, עדול ונעים לאוזן, עם חיבור מוצלח בין הלהקה לנגני המיתר, בצליל עשיר אבל רגוע, מלא אבל לא גדוש.

חיקויי זמרים מזרחים תוך כדי "גבעת התחמושת"

בין השירים ישראלוף נותן קטע סטנדאפ על איך היה חולה לפני ההופעה כשחזר מחופשה ביוון. הצ'לו של קליינמן פותח את "אולי", שיר אהבה על בחורה שזקוקה לחופש ודופק שצריך לחזור למקום. ההרכב מצטרף וזה מעין רוק עירני שיש לו אמירה אישית, ולמרות הקצב הנאמבר עדיין בגדר הנעים והנחמד, מה שלא גורע מטיבו. גם השיר הבא "אני קורא לך" הוא רוק במיד טמפו, שבו ישראלוף נשמע לרגע כמו החיקוי המצויין שהוא עושה לשלמה ארצי (אבל רק לרגע). הוא מסיים אותו בקטע קטן מ"היא לא תדע" של גזוז, ואז עובר לנאמברון של חיקויי זמרים מזרחים תוך כדי השיר "גבעת התחמושת".

בין השירים מגיע קטע סטנדאפ שלם על החרדות שפיתח מבריחת האנס בני סלע, ואז מגיע "תעזבי אותי", דיסקו בסגנון "הדורבנים", עם הרבה גרוב וכלי קשת שמזכירים את הבי ג'יז. זה שיר חצי מתוק חצי מריר על החיים של ישראלוף והנאמבר עצמו נשמע כיפי. בסופו הוא מארח את פיטר רוט ל"היא אוהבת", הלהיט הגדול ביותר מאלבום הסולו הראשון של רוט. יש ביניהם כימיה, רוט מספר איך לקח את הפקת האלבום בחצי מהכסף שדרש מישהו אחר, וישראלוף גומל לו ב"יאללה ווסחאב" מ"בובה של לילה" באמצע הדואט.

"השיר הכי עצוב שכתבתי בחיים"

טל פורר עולה לעמדת הפסנתר החשמלי ופותח בסולו ארוך שמוביל ל"בואי נאלתר", עליו אומר ישראלוף שזה השיר הכי עצוב שכתב בחייו. הנאמבר הולך ומתגבר ככל שהשיר מתקדם, יש בו הרבה אמת מכיוונו של ישראלוף, והוא מגיע עד פורקן בסולו גיטרה של רוט. אחרי שרוט ופור יורדים, ישראלוף ממשיך לעוד שיר בידורי - גרסה משעשעת בעברית ל"Ain't No Sunshine", שכוללת הצגת נגנים וג'אם. ממנו הם עוברים ל"לילה", שיר רגאיי מגניב.

ישראלוף מזמין לבמה את מיכאלשווילי וברוך, חבריו לשלישייה, לשני שירים מדליקים. הראשון הוא "מימי", מעין פרודיה על להיט חפלות מזרחי, שבוצע במקור בתוכנית "בלי סודות" וזוכה אצל "מה קשור" לכבוד מיוחד, עד שלפעמים הביצוע המוגזם שלהם מזכיר ערב קריוקי. אחריו מגיע "ימים טובים", אר שמתחיל כגרסה בעברית לדיסקו של "Lovely Days" וממשיך לאר אנד בי של "Just The Three Of Us", באווירת מסיבה פרטית חביבה בבר, עם בר.

מצליח לבדל את הפרסונה שלו כבדרן מהפרסונה שלו כיוצר וזמר

שלום ציון נפרדים, וישראלוף ניגש לפסנתר, ומתחיל לבד את "עננים", הוא מאלתר פתיחה, מנגן סולמות, ואז שר בליווי הפסנתר שלו וגיטרה אקוסטית שיר אהבה עם רגש אמיתי, כשהוא מצליח בעזרת השירה, הנגינה והטקסט ליצור את הבידול שבין הפרסונה שלו כבדרן לפרסונה שלו כיוצר וזמר. ואז מזמין ישראלוף את אחיו מישאל, מספר איך אבא שלהם לימד את הבן שלו הקטן לעשות קידוש, ושר עם אחיו קטע מ"שיר השירים", השיר שסוגר את האלבום. השיר מתחיל כבלדה אבל הופך לקטע רוק שיש בו אגרסיות מתגברות, בעוד השירה נותרת רכה. גם כשהשיר מגיע לשיא של כוח וקצב, האחים ישראלוף נותרים במרכז נעימים ומלודיים, לא מתפתים לפתוח את הקול חזק מדי. התוצאה היא פיוט מהמקורות עם רוק חזק ברקע.

בפרק ההדרנים מבצע ישראלוף את "שעונים", בליווי אקוסטית וצ'לו בלבד, וזה אולי השיר הכי יפה באלבום שלו. אחריו הוא מציג את הגיטריסט בן אלקיים, כישרון מבטיח, ששר שיר מקורי בשם "אחיזת הלב" ומדהים את הקהל עם יכולת ווקאלית מרשימה, מעין פלצט שמופעל על קול חזק עם עומק, חיבור של רגישות עם קול כובש, שיוצר אימפקט חזק על הקהל. השיר המסיים הוא "ואת אומרת" של ישראלוף ואחיו, מעין שיר מזרחי, עם אלמנטים ערביים ופרסיים, ונגינה גרובית ומגניבה של הצ'לו והגיטרה, אבל הנאמגר כולו מרגיש כמו חצי פרודיה.

אני לא יודע אם אסי ישראלוף ייצא עכשיו ל"מסע פסנתר" נוסף, הפעם בהופעות פתוחות לקהל הרחב, או שאולי הוא חושב כבר על האלבום הבא. בדרך כלל קשה לבדרנים או שחקנים לעשות את הסוויץ' ולהפוך לזמרים, לקהל קשה לקבל את זה. אבל אם הוא יחליט לנסות, יש לו מה לתת, בשילוב הישראלי המיוחד של מוזיקה והומור, רוק וצחוק.