ברשימת 100 הדברים שכל רוקיסט אמיתי חייב לעשות לפני מותו, רשום "להיות בהופעה של Deep Purple", אני לא בטוח מה כל שאר 99 הדברים, אבל בהופעה של Deep Purple הייתי, ואני אוכל לספר בעתיד לנכדים ששמעתי את איאן גילאן שר את Smoke on the Water, ב-Live. מה שאני אוכל לספר רק בעתיד הרחוק, יש מעריצים שיכולים לספר כבר היום לנכדים שלהם. להופעה של Deep Purple בהאנגר 11, להקה עם וותק של 40 שנה, הגיעו משפחות, הורים וילדים, סבים וסבתות, כאילו מדובר בהופעה של יובל המבולבל
אחרי ביצוע מעורר הד-בנגינג של להקת הבובות 'רד באנד', קטע הזוי ומטורף ביותר, הגיע הדבר האמיתי. מה שהתחיל עם בעיית סאונד קטנה של גילאן הסתיים במפץ הגדול ובשירה אדירה של הקהל. אחרי שיר וחצי הסתדרה בעיית הסאונד וגילאן, שנראה כמו שלמה ארצי נטול מגבת, נשמע מצוין, למרות שקולו כבר לא מגיע לגבהים כמו פעם, מה שהורגש בעיקר ב-Hi-Way Star, כשהוא פשוט נגמר.
זה שרוב חברי הלהקה הם בגיל של סבא וסבתא, לא אומר שהם לא יודעים להרים הופעה. הם לא זכרו מאיזה אלבום כל שיר שלהם, אבל לא שכחו לנגן, ואפילו נהנו. לפי כמות החיוכים והסמול טוק בזמן ההופעה, נראה כאילו זאת אחת ההופעות הראשונות בטור, למרות שהם כבר שנתיים רצוף בדרכים.
בסולואים ארוכים ומצוינים, הוכיח מורס שהוא תחליף משובח לבלקמור. הוא קצת יותר מופנם, אבל בהחלט הצליח להשתיק כמה ספקנים בנוגע לכישוריו על הגיטרה. על הקלידים, דון איירי אף הוא לא נופל בהרבה מג'ון לורד, והפתיע כששילב בסולואים את המנגינות של 'הבה נגילה', 'לו הייתי רוטשילד' ו-Star Wars. יחד עם חטיבת הקצב של פייס, גלובר וגילאן הוותיקים, הם משלימים את ההרכב הכמעט הכי טוב שהיה ללהקה.
הקהל, המבוגר ברובו, לא הכיר את הקטעים מהאלבומים החדשים של הלהקה, כמו Raptor of the Deep, וברגעים האלו נשאר אדיש. אבל כאשר הגיעו להיטים כמו hush, ההיסטריה באולם חגגה, וסבא וסבתא השתוללו כאילו היו שוב בני 16. הנקודה החלשה היתה סדר השירים הלא משכנע. עם קצת מחשבה, היו יכולים Purple להרכיב הופעה בת-זונה, כי לא חסרים להם שירים מצוינים. לכן ההופעה אמש היתה "טובה, אבל לא מצוינת".
ושלא יובן לא נכון, גם בדיעבד הייתי הולך, כי מדבר כאן בפאקינג Deep Purple, זה חלום שהתגשם, זה ברשימת ה- MUST. בשירים הנכונים החסרתי פעימה ונקרע לי מיתר קול בגרון, כי הייתי בהופעה של Deep Purple.