בשיר החדש "לפני הגז והטלוויזיה", הגיבור של מארק נופלר חוזר אל "הזמן שבו היו יושבים, שותים, ומנגנים שירים שאבי המבוגר זכר...". לא בטוח שזהו שיר אוטוביוגרפי על אביו של האמן, ארכיטקט יהודי פרו-קומוניסט שנמלט מהונגריה אל האיים הבריטיים. נופלר, בוגר שנת לימודי עיתונות ושנתיים של ספרות אנגלית, מרבה לכתוב מפיהן של דמויות מומצאות או מוסוות היטב. אבל "לפני הגז והטלוויזיה" הוא תיאור הולם לתכנים באלבומו החדש, "Get lucky".
בין אם האב המבוגר שבשיר הוא נופלר סניור ובין אם לא, המעטפת הצלילית באלבום החדש של נופלר שייצא בשבוע הבא ורבים מתכניו, מצדיעים לדור שלם. זה שגדל בעולם תעשייתי אמנם, אבל לפני עידן התפוצצות המידע הדיגיטלי, ואפילו לפני הרוקנ'רול והשחרור המיני. לפני שהחברה המערבית הפכה לחברת שפע וצריכה. לפני, כמה אירוני, ה"Money for nothing", להיט הענק של הדייר סטרייטס, שבו נופלר ביקר את תרבות הערצת מוזיקת הפופ, ועשה מיליוני דולרים מהביקורת הזאת.
מיזוג בין נעלי בית לגיטרות בומבסטיות
זה אלבום סולו שישי למי שבסוף שנות ה-70 ושנות ה-80 הנהיג אחת מהלהקות הכי פופולריות בעולם. נופלר, שחגג לפני שלושה שבועות יום הולדת 60, נשוי בשלישית לשחקנית קיטי אלדרידג' ואב לארבעה, עורך כאן מיזוג ראשון זה שנים בין תחושות נעלי הבית, האח והמקטרת שמעלה המוזיקה המסורתית שלו, לבין הגיטרות והבומבסטיות שאפיינו את להקתו המנוחה.
באלבומי הסולו הוא זנח את רוק האצטדיונים הדייר סטרייטי לטובת הצדעות לפולק, לבלוז ולמוזיקה העממית האירית שגדל עליהם, אבל הפעם גם הגיטרה החשמלית הכה מזוהה שלו נרתמת לטובת רגעים אפיים שכאילו נלקחו מהרצועות הארוכות שאפיינו את אלבומי הדייר סטרייטס. ובכל זאת, זה אלבום שליבו נותר בילדות ובנעורים, ושעדיין תר אחריהם.
נופלר מספר באתר הבית שלו, ש"'להיות בר מזל' נולד מחוויות שאספתי בכל המקומות והעבודות המזדמנים שעברתי בהם עד גיל 15. טיפוסים שפגשתי בחוות, באסמים, באתרי בנייה - בכל המקומות שעברתי עד שהפכתי לבר מזל עם השירים שלי".
הצלחה גדולה מדי
נופלר הגיע מהונגריה לאנגליה עם משפחתו. תחילה התיישבה המשפחה בסקוטלנד, וכשהיה בן שבע עברה לעיר ניוקאסל. אחרי שלוש שנות לימודים אקדמיים, נופלר עבר ללונדון ופגש חברים שיהפכו למלוויו בדייר סטרייטס. עם חברי הלהקה נמנה גם אחיו הצעיר דייב.
אגב, נופלר שב ומתעקש שאין לו הרצון והכוחות לאחד את הלהקה, ולאחרונה אף טען שהצלחתה הענקית בשנות ה-80 הייתה עבורו "גדולה מדי". אבל חברים מהלהקה עדיין משתפים איתו פעולה בהופעות ובהקלטות, כולל באלו של האלבום הנוכחי.
בסוף שנות ה-70, על רקע הדיסקו והפאנק, נופלר וצוותו פרצו כמשמרי גחלת הרוק המסורתי. הוא שמאלי שמנגן על גיטרות לימנים, ושייך לקומץ נגני החשמלית שכלל אינם משתמשים במפרטים אלא מנגנים ביד ימין רק בפריטות.
הטכניקות הייחודיות שלו הפכו אותו לשם דבר בקרב מוזיקאים. הסולו ב"סולטני הסווינג" הוא תעודת זהות ייחודית של גיטריסט מעולה. ככל שהדייר סטרייטס הקליטו יותר אלבומים והפכו לגדולים יותר, נופלר ניפח את הצליל הלהקתי. מהרכב צנוע שחוגג סוג של שיבה לרוק ולבלוז של שנות ה-50 וה-60, הם הפכו לאחת ממפלצות האצטדיונים הגדולות ביותר של שנות ה-80, עם שכבות של הפקה נוצצת ושלל סינתים.
קריירה מפוארת בשנות ה-80'
ב-1985, אלבומם "אחים לנשק" שירת את תאגיד האם של חברת התקליטים שלה הדייר סטרייטס, פיליפס, להשקת תקליטוני הלייזר ונגני ה-CD הראשונים שלה. מסע ההופעות העולמי בעקבותיו נחנך כאן בפארק הירקון.
נופלר כתב שנה קודם לכן את "רקדנית פרטית" לטינה טרנר, ויכולותיו כגיטריסט וההפקות המפוארות שלו הובילו אותו לשיתופי פעולה עם שלל מוזיקאים, ביניהם - וזה מדגם ממש קצרצר - בוב דילן, אריק קלפטון, בריאן פרי, ג'ון פוגרטי, סטילי דן ורנדי ניומן. הוא גם החל להלחין בהצלחה פסקולי סרטים, כמו "גיבור מקומי", "קאל", "הנסיכה הקסומה" ו"לכשכש בכלב".
נדרשו שש שנים להשלמת האלבום הבא של דייר סטרייטס, "בכל רחוב", שיצא ב-1991 והיה פרויקט נפוח וחלול, שהעיד כי למרות שנותרו לאיש כישורי ההפקה, הרי שתש כוחו ככותב, ושכנראה הלהקה מיצתה עצמה. דייר סטרייטס עצרו את פעילותם ב-1995 אחרי שמכרו כ-120 מיליון אלבומים והפכו עבור אוהדיהם לגיבורי רוק קלאסיים, בעוד שעבור אחרים סימלו את הסיאוב, הפאר, הליטוש עד זרא והיעדר הספונטניות ברוק הזרם המרכזי של שנות ה-80.
נדמה שנופלר חש בזה לפני כולם, כשבראשית שנות ה-90 הקים הרכב צדדי חד-פעמי בשם "נוטינג הילביליז", שם הוא זנח את תרועות ההמונים ושב למוזיקה הישנה החביבה עליו, מוזיקה של בקתות חקלאיות שתלך לאיבוד במופעי מוזיקה פתוחים באצטדיוני ספורט ענקיים.
לא רודף אחרי המצעדים
עד היום, אלבומי הסולו של נופלר כללו כמה שירים מקסימים, ובכולם זנח את פוזת גיבור הרוק לטובת אמן הקאנטרי-פולק-בלוז שמשדר צניעות, מופנמות, וויתור מודע על תהילה. מי שרוצה לבוא לחנות הקטנה שלי יתקבל בברכה, שידר נופלר, אבל אני סיימתי עם הרדיפה אחר המצעדים, המכירות, וגעש ההמונים.
זה עשה רק טוב לאמנות שלו, והוא אומר עכשיו ש"אתה פשוט מגיע לעבודה. זה מה שזה. וככל שאתה מתבגר אתה מעריך את זה הרבה יותר. כשהייתי צעיר לקחתי דברים כמובנים מאליהם ולא כיבדתי את הכישרון שהיה לי. הצטרכתי ללמוד את זה. עכשיו אני פשוט מתייצב בשדה מאחורי המחרשה".
כאמור, בגיל 60 הוא דווקא מתחיל לשלב בחזרה אלמנטים של גיטרות ראוותניות וקצת יותר עומס הפקתי בשירים. זה לא רע, ומסייע לניעור מעט שרעפים שעלולים להשתלט על מאזין במהלך ההתערסלות עם שיריו החדשים. נדמה שנופלר מגלה מחדש את תענוג המשחק עם הגודל של הרוק, מרצון כן להרחבת השפה האמנותית שלו. כנראה כמו שפעם חזר לצלילים ישנים שעליהם גדל, כך כעת הוא חוזר לצלילים שהפכו כבר לישנים, שאיתם כבש את העולם בסוף שנות ה-70.
ספק אם נופלר ידבר היום לאנשים צעירים, אבל לאוהדיו הישנים כדאי לחזור ולתת לו תשומת לב.
