שלומי שבן חרך את הבמה במשכן עם שלום חנוך

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:

• סימפטיה בדרך אל האושר: שלמה גרוניך ודני רובס התחברו
• ביום של הפצצה: קרן פלס אירחה את רמי קלינשטיין
• זיקוקים: "המשקפיים של נויפלד" פיזר אור וחום
• תמר ואור ירח: אייזנמן מנסה רוקנ'רול בעברית
• הזוהר לארגוב: מתי כספי שר סשה עם בנו ונכדתו
• דנה מהבלוק: ברגר עברה לאר אנד בי
• אריאל הורוביץ התעלה במופע "דיוקן אימי" משירי נעמי שמר
• בחזרה לדרך המשי: יהודית רביץ במופע רטרו משובח

לא כולם כמובן, אבל יש אמנים רבים ארץ שהיו שמחים להופיע בפסטיבל כמו "הפסנתר" מול "קהל של קונצרטים", מול אנשים יושבים, שלא זזים ולא מדברים, רק מתרכזים בבמה שעליה מתנהל מופע מוקפד. ברי סחרוף ורע מוכיח עשו זאת נפלא במופע המחווה לאבן גבירול. "הבילויים", לעומתם, עשו זאת הרבה פחות טוב, בעיקר בגלל שסוג המוזיקה שלהם דורש את האמוציות של מופע חשמלי, שהולך יד ביד עם הכישרון הפרוע החבוי במילותיהם.

שלומי שבן, בהופעה אמש, ביצע זאת בהצטיינות, והצליח אפילו להשכיח את הניסיון של "הבילויים" בשנה שעברה בדמות קאבר מפתיע. באמצע המופע, בלי התראה מוקדמת, שבן פרץ על פסנתרו בגרסה נפלאה משלו ללהיט "שגר פגר". היה זה רגע שבו מבוכה קלה פשטה על פניהם של הנוכחים שישבו סביבי. רובם נראו כמו קהל של הפסטיבל שבא לראות את נער הפלא, והשיר הפרוע הביך אותם.

שלומי שבן ושלום חנוך - שמש עלי אדמות

(צילום: Alon Brenner)

שלומי שבן ושלום חנוך - זה רק געגוע

(צילום: Alon Brenner)

אלא שכמעט שום דבר לא היה ״רגיל״ בהופעה הזו: איכות הסאונד הייתה פנטסטית, התאורה הייתה טובה עוד יותר, הבמה הייתה מעולה ומעל לכולם הנגינה של שלומי שבן בפסנתר. האיש נולד בשביל הכלי הזה ולפרקים נשמע אמש שהכלי הזה נולד כדי שאצבעותיו הכריזמתיות של שבן יתמזגו אליו לסדרה של צלילים נפלאים. זה נשמע פלצני, אך בפועל זה בעיקר היה רגשני. הוא כמעט ונגע בפאתוס כשהצביע על אשתו היפהפיה פעם אחר פעם במהלך הביצוע ל-"היופי שלך מכאיב לכולם". אבל רק כמעט נגע בפאתוס, כאמור, כי המחווה הייתה נהדרת וכנה והמבט על פניה של אשתו נראה היה מהצד כדומה למדי לזה שהוצג על פניה של אשתו של ניל אמסטרונג כשזה הביא לה אבן מהירח.

שירה ללא רבב, נגינה עילאית

כמובן שזו לא הייתה רק הכנות שהפכה את המופע הזה למוצלח כל כך, אלא הביצועים. מודה שאני מאוד אוהב את המוזיקה של שבן. שני אלבומיו הראשונים היו נפלאים בעיני, והאחרון פשוט לא עמד ברף שקבעו. הוא לא היה רע, מספר שירים מתוכו היו לא פחות מנהדרים, אך אתמול הבנתי למה התאכזבתי. כי משלומי שבן ציפיתי באלבום ליותר, לרמת הביצועים שהציג אמש. השירה הייתה ללא רבב, הנגינה הייתה עילאית וכל אחד משיתופי הפעולה היו מוצלחים. תמיר מוסקט נתן בראש על התופים וכל האחרים הפגיזו בתורם. בשלב מסוים הצטרפה לחגיגה גם תזמורת הקאמרטה הישראלית מירושלים ששדרגה את החוויה כולה עוד מדרגה.

וכשכבר נראה שאין לאן לעלות, שבן הזמין תגבורת מאסיבית נוספת בדמות מלך הרוק הישראלי, שלום חנוך. חנוך חרך את הבמה. אין דרך אחרת לתאר את מה שעשה אמש כשהפציע עליה לראשונה. "חתונה לבנה" עם התזמורת מאחריו, שבן מצדו על הפסנתר ומוסקט מעליו על התופים היה חוויה מפעימה. כן, עוד סופרלטיב, כאילו שלא נזרקו מספיק כאלה, אך אין ברירה - זה היה עד כדי כך טוב. שאר הביצועים המשותפים של השניים היו פחות טובים. הדוכס לבן השיער עדין מציג לראווה את קולו הנפלא, אך הנגינה כבר לא כשהייתה ומספר מילים נבלעו והתבלבלו. הדבר בלט בעיקר על רקע המקצועיות של שאר המופע. קשה היה שלא לשים לב, אך קשה עוד יותר היה שלא להבליג לגמרי על הטעויות הקטנות או ירידת המתח המובנת כשבוצעו שירים חדשים כשמלבדם כל הביצועים היו כה טובים.

אחרונה חביבה חובה לציין לטובה את נגה ארז. להיכנס לנעלים של חוה אלברשטיין זו לכל הפחות משימה מלחיצה, שלא נאמר משתקת, עבור כנראה רוב הזמרות בארץ, אך ארז הצליחה לקחת את שיר הנושא של האלבום "תרגיל בהתעוררות" ולהשכיח את העובדה שאחת מהזמרות הגדולות שידעה המדינה שרה אותו במקור. זה שיר נפלא, שעם הליווי העשיר וקולה של ארז הפך אמש לטוב עוד יותר. שכחו מביצועי עבר אחרים שארז ושבן עשו, כולל אלה שביצעו ביחד עם "הקולקטיב". זו הייתה רמה אחרת. כיאה להופעה באמת אחרת, ברמה שכאמור זוכים לחוות בערך אחת לשנה. הכי טובה וזה.