מייקל דיוויד רוזנברג התקשה להירגע. ההתרגשות של אחרי ההופעה אחזה בו. במשך שעה וחצי הוא נשאר בחדר האמנים של מועדון "בארבי" בתל אביב, מסתגר מפני המעריצות, מבלה עם הקרובים אליו, שומע אלטון ג'ון בקולי קולות ושר "טייני דנסר". מעריצות בנות 15 שכן הצליחו לחדור לחדר האמנים יצאו משם בהתרגשות: "נגעתי בו! נגעתי בו!". מי האמין שבנות 15 ישראליות יעריצו אמן פולק יהודי מחו"ל שמופיע רק עם גיטרה, ולא כוכב פופ מלוקק. גם רוזנברג כנראה לא היה מוכן לזה, שאת השורות הראשונות בהופעה ב"בארבי" יאכלסו בעיקר בנות שאמורות כרגע להעריץ את ג'סטין ביבר או להישאר בבית ולצפות ב"דה ווייס". הוא אפילו שאל בהלצה אם מישהו מצפה לשיר של ביבר וכמובן ירד עליו ואמר שהוא לא מכיר אף שיר שלו. וכמובן ירד על תוכניות הריאליטי המוזיקליות (במקרה זו היתה דווקא "אקס-פקטור").
ואלה לא מעריצות ששילמו ממיטב כספן רק כדי לראות בהופעה את "ההוא משיר השנה בגלגלצ". ממש לא. הן שרו את מילות כל השירים שלו, השלימו לו משפטים, צחקו מהבדיחות, נשבו בכריזמה, התאהבו בו כמו שמעריצות אמורות להתאהב סופית באליל שלהן כשהן סוף סוף רואות אותו בהופעה חיה פנים מול פנים, בלי מחיצות, בלי סודות. ומרוב התלהבות אחת מהן עולה לבמה באותו להיט מפורסם, "Let Her Go" וכשהבקליינר עולה להוריד אותה היא שרה לפסנג'ר בטיימינג המדויק "Would You Let Her Go?", והוא כמובן מחייך ואומר "דווקא הייתי רוצה שתישארי", וממשיך ב"זה הרגע הכי רוקנ'רולי שקרה לי בחיים". כי ההומור שלו והגישה שאומרת 'אני יודע שאני כוכב אבל נשאר צנוע' הם חלק מההצגה, מסוד הקסם, מהניצוץ שגורם לאנשים להעריץ אותו.
I Hate (צילום: שחר הלפרין
Holes (צילום: שחר הלפרין
והוא יוצא הכי מגניב מול הקהל שלו כשהוא מבצע את "I Hate" על כל הדברים שהוא שונא, כי מתברר שבאורח פלא הוא שונא ונהנה לרדת על כל מה שמתעבים אנשים צעירים ומתוחכמים שאוהבים מוזיקה מחוץ למיינסטרים ומרגישים שהם חיים כרגע את החיים הנכונים - עולם הסלבס, הוליווד, תוכניות ריאליטי ושקרים שמוכרים בחדשות. ותוך כדי השיר הוא מתקשר עם הקהל מעל ומתחת לטקסט. כשאתה לבד עם גיטרה אין בעיה לעצור באמצע, מתי שאתה רק רוצה ולדבר עם הקהל, ולזרוק הערות משעשעות על הטקסט של עצמך. למעשה הוא מצליח לעשות גם מאחד משירי המחאה החשובים שלו סוג של קטע בידורי, שמותאם היטב לטעם הקהל. וכשהוא מקבל תשואות הוא אומר בעברית 'לחיים' ומיד מוסיף: "אל תתלהבו, זה אחת משתי המילים היחידות שאני מכיר (בעברית)".
בעוד אחד מרגעי השיא הוא מציע לקהל כטיזר לעשות מחר "באסקינג" בתל אביב ומישהו צועק לו "ברוטשילד!". גם אם מחאת האוהלים לא תחזור לשדרה בעקבות הבאסקינג של פסנג'ר, אפשר לנחש שהוא היה יכול למלא את הבארבי כמה פעמים אם היה נשאר כאן לכמה הופעות (למרות שגם להופעה בודדה אחת, שנחרטת בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי, יש את החן שלה). כי לא מדובר בכמה היפסטרים שנדלקו על איזה טרנד, אלא בתופעה הרבה יותר רחבה. יפה לראות שגדל כאן דור חדש וצעיר שמתחבר ליוצר ששר את האמת שלו בגובה העיניים. הנערות האלה, ששרו אמש בבארבי עם פסנג'ר את כל המילים של "I Hate" הן הבנות של אלה ששאגו בניינטיז בהופעות של "איפה הילד?" את "מה שעובר עלי", הנכדות של אלה ששרו עם אריק ושלום את "מה איתי". דור חדש ואינטליגנטי שלא קונה את הבולשיט של ראפרים בשקל וזמרי פופ בעשר אגורות, ומחפש את האמת ברוקנ'רול, בפולק, שרוצה מישהו שידבר אליו על מה שהוא אוהב ומה שהוא שונא והבעיות שמטרידות אותו, ברמה האישית, החברתית, הטרנדית, ובגובה העיניים. פחות חשוב עכשיו אם זה קורה בעברית או באנגלית, פחות חשוב עכשיו אם הוא רוזנברג מלונדון או טסה מהתקווה.
מייקל דיוויד רוזנברג הוא באמת עילוי בתחומו. בקלות אפשר לכנות אותו זמר ויוצר הפולק היהודי הכי טוב מאז רוברט צימרמן (אם נניח לרגע בצד את אהוד בנאי ומאיר אריאל המקומיים). הוא מספיק טוב ומספיק כריזמטי כדי לעלות לבמה רק עם גיטרה אקוסטית (וטיפה בייס-דראם) לרתק קהל ולהחזיק לבד שעה ועשרים דקות מול עשרות אלפים בפסטיבלים ברחבי העולם, על אחת כמה וכמה ב"בארבי" המלא לגמרי, שיוצר סביבו מיד אווירה מחבקת של מועדון גדול ואינטימי, בו-זמנית. הקול שלו כובש את האוזן בקלות גם כשהוא שר בשקט וגם כשהוא פותח אותו עד לשירה במימד הנורמלי. אבל די מהר הוא מרים ווליום שמגיע עד לזעקה מדודה, ואז מרגישים קווץ' קטן במערכת העצבים. ולא צריך יותר כלום, כי הוא מצליח לרגש. הקול שלו מלא וחזק, אפילו עסיסי, עם מידה מדויקת של צרידות שגורמת למאזין לחוש אותנטיות. לא, אי אפשר להישאר אדיש ליהודי הזה עם הגיטרה כשהוא שר על מה שכואב לו, על מה שכואב לדור שלו, על מסעות לאורכה ולרוחבה של אמריקה, על מסעות לאורה ורוחבה של הנשמה.
פסנג'ר הוא לא רק יוצר וזמר מחונן, אלא מתגלה במופע הזה גם כאנטרטיינר, איש בידור, שיודע לבנות היטב את ההופעה הלא ארוכה שלו, ולשחק על מנעד הרגשות של הקהל. המיומנות הזו חשובה מאוד בעולם שבו ההופעה החיה היא המשאב המניב ביותר של האמן. לשיר יפה שירי פולק טובים רוויים באמת צרופה וכואבת - כבר לא מספיק היום, כי אמן לא יכול יותר להתחבא מאחורי אלבומים. הוא חייב לצאת החוצה ולראות את הקהל שלו בעיניים, לגרום ללב שלו לפעום חזק, בחי. פסנג'ר מופיע מצויין, וזה שווה קריירה. כשהוא מספר איך כתב את "Riding To New York" על האופנוען הזקן שמעשן את "הסיגריה הכי טובה בחיים שלי", למרות שיש לו סרטן ריאות, הקהל מזיל דמעה. כשהוא שר את הפזמון של "Eye Of The Tiger" בסוף של "Patient Love" אי אפשר שלא לחייך. גם כשהוא עושה עם השפתיים צליל של טרומבון ב-"Feather on the Clyde".
רמת הביצוע והפרשנות של פסנג'ר היא באמת נדירה בהופעה הזו. הגרסאות שלו ל"The Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל ו-"Dancing in the Dark" של ברוס ספרינגסטין עובדות על טכניקה דומה של שקט-רועש-שקט ונשמעות מקסים. כשהוא שר בשקט, לעיתים בא-קפלה, הקהל מאזין לו בדממת קודש והוא מצליח לרתק את האוזן, ואז הוא מגביר קצב ועוצמה, עולה בתנופה חזק למעלה, סוחף את האוהדים איתו בשירה, בקריאות קצובות, בכפיים, ומגיע עד אנרגיה של רוקנ'רול, ואז בבת אחת עוצר וחוזר לא-קפלה איטית. מי שמחפש ביצוע שבאמת קורע את הלב יכול היה למצוא אותו מעט אחר כך ב-"Whispers".
עוד שיר מחאה חשוב של פסנג'ר הוא "Scare Away The Dark" שהוא מבצע לפני הסוף. שיר שבו הוא מטיף לקהל לחיות את הרגע ולא רק להתמכר לטכנולוגיה. הפולק האנטי-טכנולוגי הזה הוא השיר הכי מעודכן לזמנו, שמדבר לאנשים הצעירים שנולדו לתוך עידן הרשת והסמאטרפון הנוכחי ישר לתוך הראש, ומתעסק בדיוק במה שאמור להטריד אותם. האימפקט חזק ופסנג'ר סוחף את הקהל לשיר איתו בקצב ובקולי קולות "אוווו אווווו", עם מחיאות כפיים קצובות. הוא יורד אחרי שעה ועשר דקות, והקהל כמובן מחזיר אותו בשירת "אווו אווו" אדירה. ולרגע קטן הבארבי מרגיש כמו איצטדיון וומבלי בהופעה של קווין ב 86'. לא פחות.
הוא חוזר להדרן עם -"Dancing in the Dark", שר בחושך, בלי מיקרופון, כמו שעשה כאן לפני כמה שנים דבנדרה בנהארט. כשהוא מתחבר למיקרופון הוא שר א-קפלה כמעט, עם גיטרה כמעט בלתי נשמעת, ושיר המחאה החשוב הזה של "הבוס" נשמע מצמרר וכה שונה מהמקור. הוא חותם עם "Holes", שיר שבו הוא נותן לקהל לשיר על מה שכואב: חורים בלבבות, חורים בחיים, אבל למרות זאת ממשיכים קדימה. שיר עידוד לדור האולטרא-מזויין. פסנג'ר יורד אחרי 82 דקות (ברוטו) שייצרבו להרבה שנים בזיכרון של מי שראו אותו ממלא את המועדון באמת, חום, כאב, רגש והומור. עד לפעם הבאה. כי הוא חייב לחזור הנה. אין מצב שלא.
