מיד כשיצא האלבום "הכל לטובה", שנכתב בעקבות מות אחותו הצעירה של שאנן סטריט שמתי עליו את ידי. סטריט יצר מעין יומן אבל. הוא כתב שיר אחד בכל חודש במהלך 12 חודשים, כחלק מהניסיון להתמודד עם הייסורים. מעבר לשאלה כיצד משפיע מרחק הזמן על האבל, יש כאן ניסיון למצוא נחמה. שמונה שנים עברו מאז שכתב ועד שהתמודד עם השירים והקליט אותם. גם אני חיכיתי כמה ימים עד שהעזתי להאזין לאלבום מהתחלה ועד הסוף. העוצמה הרגשית שנחשפתי אליה בשני הסינגלים ששוחררו, "July" ו-"February", הייתה כל כך חזקה שפחדתי שלא אעמוד בזה.
לכן ההחלטה להעלות את האלבום הזה על במה לצמד הופעות בלבד, אחת בתל אביב ואחת בירושלים, מובנת לגמרי. מטען הכאב גדול, המשא כבד, החיטוט בפצע לא עוזר לו להגליד. ועם זאת מסקרן להבין איך האלבום הכל כך אישי הזה על התמודדות עם המוות, יהפוך למופע חי, למצבת זיכרון בשר ודם.
(צילום: "הבלוג של יובל אראל")
(צילום: "הבלוג של יובל אראל")
מי שהגיע למופע השקת האלבום של שאנן סטריט במועדון "זאפה" בתל אביב, מבלי להכיר את הסיפור של האלבום לפרטי פרטים, קיבל כבר בשיר הפותח את האמת פים וללא רחמים: " my sister won't see this autumn approaching, because she died in spring " שאנן שר ב-"August ". בסיומו אמר לקהל: "בחזרות כבר שאלו אותי מה אני מרגיש כלפי המופע הזה. אני מרגיש שמדובר במטח אחרון של התמודדות, של זיכרון", והתחיל את הבא בתור, "September ", כשהוא נצמד לסדר הכרונולוגי.
בסוף "November" הקול שלו נשבר והוא בוכה
ביצוע השירים לא רק שמר על הסדר בו נכתבו, אלא גם על היגיון בהפקה המוזיקלית ובהתפתחות הצליל העשיר, שהיה קיים עוד באלבום. משיר לשיר נחשף הקהל לעוד מפלים של תחושות, ניואנסים של מחשבות, למסתרי נפש דווייה. סטריט עמד על הבמה חשוף, כבר מזמן מוכן להישרף, ללא חשש. עד שבסוף השיר "November" הקול שלו נשבר והוא בוכה. קשה שלא לדמוע יחד איתו. הוא סוטר לעצמו כדי להתאושש ולבלוע את הדמעות, והקהל מחבק אותו בדקות ארוכות של מחיאות כפיים.
ואז הוא מתאושש, ולפני "December" הוא מספר שכל מי שהשתתף באלבום הפך לחלק מהתהליך וששורת אורחים מכובדת עומדת להצטרף אליו. ראשונים עולים לבמה דודוש קלמס, חברו מ"הדג נחש", וברי סחרוף שגם הלחין את השיר. נראה שהנוכחות שלהם על הבמה מחזקת את שאנן והוא ממשיך בכל הכוח. ב-"January" מצטרפים ספי סיצלינג ויאיר סלוצקי עם כלי נשיפה מהרכב ההופעות של "הדג נחש". "February" זוכה לביצוע מרגש במיוחד. שלומי אלון, עוד חבר ללהקה, מתארח עם חליל ב-"March". טל בן ארי עושה קולות ב-"Early May", ושלומי שבן, שהלחין תשעה משירי האלבום, מצטרף בגרסה מינימליסטית של "Late May".
למרות שזה לא חדש שלסטריט יש יכולת לגרום לשומעים להזיז את הגוף בעוד המילים והמסרים קשים לעיכול, אני מוצאת את עצמי תוהה איך זה מרגיש עבורו לראות אנשים בקהל מכירים את המילים הצורבות שכתב מדם ליבו ושרים אותן. נכון שכל יצירה היא אישית וכשהיא הופכת לנחלת הכלל עובר עליה תהליך נפרד, אבל בסיטואציה הספציפית הזו, הפער בין האישי לציבורי בולט במיוחד, ועולה השאלה, האם יש לקהל זכות בכלל לשיר את המילים הללו יחד איתו, או שחובה עליו להאזין בדממה, כנהוג בהקראת שירה לירית, או בקונצרט קלאסי.
ב-"June" האווירה קצת משתנה. סטריט מספר שבגלל שזה החודש שבו נולד בנו, הוא מזמין את כל האורחים יחדיו למסיבת לידה: הבמה מלאה בכל טוב נגנים וכלים, והקצב מתגבר לחגיגה אמיתית. לרגע הוא חוזר להיות שאנן סטריט, הסולן הכריזמטי ומשורר המחאה של "הדג נחש", שיורה מילים בוערות, כמו חיצים מחודדים למדורת ל"ג בעומר. הוא רוקד, והקצב כל כך מפתה, שממש מתחשק לקום ולרקוד איתו .חלק מהקהל אכן עושה זאת. השיר הזה, שיוצא דופן בהופעה, מסמל במארג שלה את החשיבות של החיים לצד האובדן, השמחה לצד היגון.
שירה מצמררת שמפרקת גם את אחרוני הציניקנים
בשיר "July" שמסכם את המסע, רק ההרכב המקורי (תופים- נדב לוזיה, גיטרה- יוסי מזרחי, קלידים- אלון פרימן, אלרן דקל - בס והפקה מוזיקלית) נשאר על הבמה. את השיר העוצמתי הזה הלחינה חוה אלברשטיין. הוא שוחרר כסינגל ראשון ולווה בקליפ חזק ומטריד, ושירה מצמררת שמפרקת גם את אחרוני הציניקנים. הגרסה הבימתית שלו נכנסת לא פחות עמוק לתוך הקרביים, וכשסטריט חותם את השיר עם הזעקה המקפיאה שלו, הקהל כולו נעמד בבת אחת כדי להריע לו דקות ממושכות. על החשיפה, הכנות, ההתמודדות והאומץ, וגם על היצירה המוזיקלית העשירה והמגוונת.
את ההופעה הוא חותם עם השיר "נעלי הבית" מאלבום הסולו הקודם שלו. בזמן הביצוע גם נרשם רגע של חיוך בינו לבין אבי ליבוביץ' שיושב בקהל ואחראי כאן ללחן. הבחירה לא מקרית. באווירה האינטימית שנוצרה בחלל המועדון , שנובעת מאלבום וממופע כל כך חשופים, ללא ספק יכול שאנן סטריט להרגיש שהוא בבית. מוקף בקהל מחבק שעבר יחד איתו את המסע הקצר-ארוך הזה, בן שעה וקצת ושמונה שנים ויותר, לנבכי הזיכרון, למחשבות הכמוסות, לסבל המתמשך, לגעגוע האינסופי, לזעקה הפרטית.
קלישאת השכול של פוליטיקאים ישראלים שבאים לבקר משפחה שאיבדה מישהו היא "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים". אבל במקרה של שאנן סטריט, המופע הזה והקהל שלו, באמת יש תחושה שמי שנכח במופע הזה יצא ממנו מחוזק. מחוזק מספיק כדי לתמוך ולומר בביטחון וכמילות השיר: "אנחנו אוהבים אותך, שאנן".
