דירהוף, להקת האינדי-רוק-פופ-רעש בלתי מזוהה מסן-פרנסיסקו נחתה אמש בבארבי תל אביב כהמשך למסורת המבורכת של הופעות האינדי מחו"ל בייבוא חברת ההפקות נרנג'ה (קלקסיקו, M'um, האנה האקלברג). גם הסולנית מסאטומי מאצוזאקי וחבריה באו כדי להפגיז עם מוזיקה מגניבה וללמוד כמה מילים בעברית על הדרך. הפעם זה נגמר ב"סבבה" ו"תודה רבה", ובניסיון כושל של גרג סונייר, המתופף, להגיד איזה שם של קיבוץ שעד עכשיו הוא שובר עליו את השיניים.
הרכב מיוחד, כולל מדריכת אירובי
עוד לפני שמתחילה ההופעה, ההרכב של דירהוף שווה התייחסות מיוחדת. מאצוזאקי, הסולנית היפנית קטנת המידות וגדולת השיגעונות (תפקיד לא פורמאלי בלהקה: מדריכת אירובי בעלת דחף לא מוסבר לבצע מתיחות, גלגולים ובחינות של שיווי המשקל שלה תוך כדי שירה); סונייר על התופים (תפקיד לא פורמאלי: ניסיון להצחיק את הקהל ולהיראות מגוחך ומגושם אל מול המיקרופון הנמוך של מאצוזאקי) ;אד רודריגז על הגיטרה (תפקיד לא פורמאלי: לחייך ללא הרף וללא סיבה, ולזרום עם השטויות של מאצוזאקי) וג'ון דיטריך על הגיטרה (תפקיד לא פורמאלי: ואללה, אין לי מושג. אולי הוא הגזבר).
c.jpg)
כבר מהרגע הראשון, בו רודריגז עמד לבדו על הבמה ופרט על הגיטרה, היה ברור כי המטרה של דירהוף היא קודם כל לכייף, לבלות וליהנות, וכשטף צבעוני וזרחני להביא את הרוח של סן פרנסיסקו לישראל. נדמה שהם קיימים כהרכב בשביל ההנאה שבמוזיקה, וזה כל מה שחשוב. ההבנה הזו מסבירה את הקושי לקטלג אותם תחת ז'אנר, תחושה שההופעה רק מגבירה ככל שהיא מתקדמת.
להקה נטולת להיטים, אבל עם הרבה כיף
דירהוף היא להקה נטולת להיטים, שהשירים שהכי קרובים להיקרא "להיטים" אצלה נקראים "פנדה פנדה פנדה" ו"Basketball get Your Groove Back". האמירה שלהם היא שלא תמיד חייבת להיות אמירה, ואפשר סתם לנגן מוזיקה טובה, לצלם את הקהל ולקפוץ באוויר תוך כדי. חלק גדול מהשירים שלהם, שבמקור נעשו על מחשב וסמפלר, בוצעו בנגינה חיה והיו למעשה קטעים אינסטרומנטליים מלווים בריקודים, צחוקים ושיגועים של החבריה העליזה עם הבארבי הרוגש שמולם.
c.jpg)
גם לקהל בהופעה הזו מגיע קרדיט גדול, על האנרגיה שקיבל ונתן בחזרה. לא פשוט להשכיב 169 ₪ על עוד הרכב אלטרנטיבי שלא כולם מכירים כל שיר וכל טקסט שלו. הבארבי התמלא אמש בדיוק במידה הנכונה באנשים שבאו לשמוע מוזיקה טובה, גם אם כל מה שיש להם לצעוק זה "מכבי חיפה אלופה" בשביל הצחוקים, או להניף שלטי חיות משעשעים, לרקוד פוגו במעגלים (כנראה שהניינטיז חזרו). עוד רגע והבנות היו זורקות על רודריגז חזיות.
ירדו אחרי שעה, וחזרו לעוד עשר דקות
אבל לא הכל היה מושלם, במיוחד לא סיום ההופעה. היא הייתה מעולה, נכון, והעניקה תחושה של כיף, מחתרתי, מיוחד וסופר-מדליק. אבל היא הסתיימה אחרי שעה, וההבדל הדק שבין לסיים הופעה עם "טעם של עוד", לבין לסיים אותה עם "טעם של עוד פעם דפקו אותנו", מתברר כמשמעותי. ראבאק, דירהוף, כבר טסתם לכאן מסן פרנסיסקו, אכלתם את האוכל המגעיל של המטוס, עברתם את כל הבדיקות הביטחוניות. למען השם, יש לכם תשעה (!) אלבומים. למה לתת הופעה כל כך קצרה?
c.jpg)
באנו, התלבשנו, השקענו, מצאנו חנייה, "קרוסלה" חיממו, הקהל נתן את הלב והנשמה. ועדיין, אחרי שעה בדיוק ירדתם. מזל שהקהל הישראלי כל כך עקשן, והחזיר אתכם ללא פחות משלושה הדרנים. סך הכל - שעה ועשר דקות של הופעה. איך שלא מסתכלים על זה, ולמרות הטיבה והאיכות, זה קצר. מאוד. במיוחד להופעה של להקה מחו"ל. במיוחד שכולם הרגישו שיש קליק, שזה עובד נכון. שהלילה עוד צעיר. טעות. ההופעה הסתיימה ובאוויר עמדה תחושת חוסר מיצוי.
אין להם ברירה אלא להגיע שוב לארץ
אז נכון, הזמן באמת טס כשנהנים, אבל עבור מחיר כרטיס כל כך גבוה, במיוחד בתקופה שכזו, מגיע לקהל הצרכנים לקבל יותר. מה אתם, MGMT?. מלהקה כמו דירהוף, שפועלת כל כך הרבה שנים, ונותנת כל כך הרבה גוד-טיים, מותר לצפות ליותר.
אבל משהו טוב אחד יצא מזה. עכשיו, אין להם ברירה. הם חייבים להגיע שוב לארץ, להשלים עוד איזה חצי שעה שהם חייבים לנו. אולי עד אז גרג סונייר ילמד להגיד "מעגן מיכאל" כמו שצריך.
c.jpg)