"כשאני אהיה בן 33 - אני פורש. מגיע הזמן בו גבר צריך לעשות משהו אחר. אני לא יודע להגיד מה בדיוק זה יהיה. אני עדיין חושב על זה - אבל זה בטוח לא יהיה בעסקי השעשועים. אני לא רוצה להיות זמר רוקנ'רול כל החיים שלי. אני שונא את הרעיון של כוכבי מוזיקה בני 40 פלוס. אלביס פרסלי נראה כל כך שמן עכשיו, והוא בסך הכל מבוגר ממני בעשר שנים. אני לא רוצה לגמור כמו אלביס, ולשיר בלאס וגאס לעקרות בית זקנות שמגיעות עם הארנקים המהודרים שלהן. זה מחליא אותי. אלביס כנראה אוהב את זה. זה המזל שלו אם הוא נהנה מזה. לא אני. מיליונר? אני ממש לא קרוב לשם. אין לי כסף. אף פעם לא היה לי. יש לי מספיק בשביל להתקיים". כך הכריז מיק ג'אגר בראיון לעיתון הבריטי "דיילי מירור" באוגוסט 1972. הוא היה בן 29. הסולן של להקת הרוקנ'רול הגדולה בעולם.
42 שנים אחרי ואותו מיק ג'אגר ממש לא פרש מעסקי השעשועים. הוא גם ממש לא יכול לטעון שהוא לא מיליונר. הוא גם לא יכול לטעון שהוא לא נהנה להופיע בפני זקנות שמגיעות עם הארנקים המהודרים שלהן. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח - הוא ממש לא שמן כמו אלביס. ובכלל, הגוף של ג'אגר, שבאמת זז כמו ג'אגר, היה נושא השיחה המרכזי אתמול בפארק הירקון. עובדה ידועה היא שמיק ג'אגר נולד לפני כמעט 71 שנים, אבל הגוף שלו הוא הכל חוץ משל קשיש בן 71.
_g.jpg)
זה אפילו קצת מעצבן. בזמן ש-50 אלף ישראלים עשו ביניהם תחרות מי מזיע יותר, מגיע האביר הבריטי הזה ופותח בתחרות ריצה עם עצמו על הבמה הענקית בלי לעצור אפילו כדי להסדיר את הנשימה. שובר משיר לשיר בשרב התל-אביבי כאילו היה אוסיין בולט שמתאמן לאולימפיאדה. ואם כל זה לא מספיק, הוא גם למד את השפה העברית במיוחד לרגל ההופעה בישראל. למרות שהוא עדיין צריך לעבוד על הבעיה שלו עם האות ח' (ללהקה שלך קוראים האבנים המתגלגלות מיק, לא חחבנים חמתגלגלות!). ובכל מקרה, ביבי, אם עדיין לא מסתדר לך העניין עם רובי ריבלין - יש כאן אחלה מועמד לנשיאות.
וזה לא רק סר מיק. לצדו עומד קית' ריצ'ארדס, האבא של קפטן ג'ק ספארו, האיש שהודה שהסניף את האפר של אבא שלו, הבנאדם שפרנס דורות של סוחרי סמים ברחבי העולם ואיכשהו בגיל 70 הוא נראה כמו מודל לבריאות גופנית ונפשית. לידו עומד עוד גיבור גיטרה, רוני ווד. אדריכל מיתרים וארכיטקט ריפים, זה שהצטרף ללהקה אחרי שזו כבר הקליטה 12 אלבומים. ילד. עדיין נחשב לצעיר שבלהקה. אז מה אם הוא חלק ממנה כבר 40 שנה? מאחורה, על התופים, יושב אותו איש מאז היום הראשון בהיסטוריה שלהם. צ'ארלי ווטס, בחור חביב מוומבלי, ככל הנראה הדמות הכי קולית בתולדות הרוק. חגג יום הולדת 73 ביום שני האחרון - ולא היה צריך שום עזרה לתת בראש.
_c.jpg)
הבדיחות על הגיל שלהם ברורות, אבל גם מיותרות, כי כל מי שראה אותם מופיעים בשנים האחרונות יודע שמדובר בתופעת טבע של ממש. להקת נס רפואי. בעוד כוכבים עכשוויים כמו ריהאנה באים לתת שעה הופעה עם פלייבק ולהמשיך הלאה, ג'אגר וקית' לא מפספסים את ההזדמנות לתת את כל הלב גם בפעם המיליון שהם מבצעים את "סטארט מי אפ".
החלוקה בין "גולדן רינג" לדשא "רגיל" פוגעת באווירה
זה היה מופע פארק כמו שמופע פארק צריך להיות, להבדיל מהרבה הופעות שמיועדות לאולמות סגורים ואצלנו בארץ הקודש נערכות בפארקים או אצטדיונים מחוסר ברירה. עמדנו במקום טוב באמצע. בעצם, לא בדיוק טוב - אבל כן באמצע. 25 אלף איש עמדו מלפנינו, ואת הבמה יכולנו רק לדמיין, ולכן את ההופעה עצמה ראינו על מסכי הענק. הנקודה "החיובית" היא שהיו עוד 25 אלף איש מאחורינו, שראו אפילו פחות טוב מאיתנו. מישהו צריך להגיד את זה - החלוקה הזאת בין "גולדן רינג" לדשא "רגיל" פוגעת באווירה. זו כמובן לא המצאה ישראלית, אבל כאן ההפרדה בין מי שיש לו 1,800 שקל לשלם על כרטיס למקום עמידה מקדימה, לבין מי שיש לו "רק" 700 שקל לשלם על כרטיס על הגבעה - צורמת במיוחד. אדם צריך להחליט אם הוא משלם יותר מפי 2 על כרטיס (ולעתים על כמה כרטיסים) בשביל לראות את הלהקה שהוא כל כך אוהב, והרבה פעמים מוותר מראש. לכמה אנשים יש סכומים כאלה לבזבז על מוזיקה, טובה ככל שתהיה?.
_c.jpg)
כך קרה שבאזור הקרוב לבמה עמדו אנשים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את השכר החציוני במשק על זוג כרטיסים, בעוד המעריצים השרופים שיודעים את כל מילות השירים בעל פה עמדו במרחק שהתחיל כחמישים מטר מהבמה. מבאס. אפשר רק להיזכר באווירה שהייתה ליד הבמה בהופעות של פול מקרטני ורוג'ר ווטרס בישראל - כאשר הקהל שעמד בקרבת הבמה היה זה שהגיע לילה קודם וישן עם שקי שינה מחוץ לשערי המופע כדי להיכנס מוקדם.
"להקת הרוקנ'רול הגדולה בעולם"
סביר להניח שלא הרבה מבין 50 אלף הצופים אתמול בפארק הירקון מכירים את השם סאם קאטלר. בריטי חביב בן 70. בשנת 1969 הוא היה אחד מהמארגנים של המופע של "הרולינג סטונס" בהייד פארק. זה היה מופע חינמי שנערך יומיים אחרי מותו של גיטריסט הלהקה המקורי בריאן ג'ונס. הדעות חלוקות לגבי כמות הצופים שהייתה בפארק הענק בלונדון, אבל הדיווחים מדברים על בין 250 אלף לחצי מיליון בני אדם. מכיוון שהבמה הייתה קטנה ורוב רובו של הקהל לא יכל היה לראות את הלהקה עולה על הבמה, חיפשו מישהו שיציג את הלהקה. קאטלר התנדב, ובקולו העמוק הכריז: "גבירותיי ורבותיי, להקת הרוקנ'רול הגדולה בעולם - הרולינג סטונס!". זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצמיד להם את התואר הזה. הלהקה כל כך התלהבה ממנו, שהיא שכרה את קאטלר להיות מנהל ההופעות שלהם, ובמשך שנים הוא היה מציג אותם בתואר הזה.
_c.jpg)
התואר תפס, וכששוקי וייס היה צריך לשווק את ההופעה היקרה שלו לציבור הישראלי הוא נשען על הזווית הזאת. "האם תפספסו את ההזדמנות ההיסטורית לראות את ההופעה של להקת הרוקנ'רול הגדולה בעולם?", זעקו לוחות המודעות - והמסר כנראה עבד. 50 אלף ישראלים מילאו את הפארק למרות המחירים האסטרונומיים, למרות הברחשים, למרות החום, והם עשו את זה כדי להיות חלק מההיסטוריה. לא מן הנמנע ששוקי וייס חייב חלק מההצלחה של המופע לסאם קאטלר, שהצמיד ללהקה את הכינוי הזה לפני 45 שנה, ומאז אף אחד לא חשב לערער עליו.
האם זו הייתה הופעת הרוק הגדולה בתולדות ישראל? זה בעיקר עניין של טעם. אני באופן אישי חושב שמי שיתמזל מזלו להיות נוכח בהופעה של ניל יאנג ו"קרייזי הורס" בעוד חודש וחצי בפארק הירקון (ושוב תודה לשוקי וייס) יזכה לראות הופעת רוק טובה יותר. אבל רוקנ'רול זה לא רק מוזיקה, זה גם "למי יש יותר גדול". ולסר מיק וקיף יש את מותג הרוקנ'רול הכי גדול והכי ותיק בעולם המוזיקה היום.
_c.jpg)
ואיך הייתה ההופעה עצמה? אם לשפוט לפי העיניים הנוצצות של הקהל הנרגש שזרם מגבעת המופעים בחזרה לחניון, זו הייתה הופעה מדהימה. אם לשפוט לפי האוזניים שלי, משהו היה דפוק בקצב לאורך רוב המופע. הסאונד בפארק הענק היה פנטסטי, גם במיקום הרחוק שלי מהבמה, אבל משהו בקצב פשוט לא דפק. ביל וויימן, הבסיסט המקורי של הסטונס, סיפר פעם שהם הלהקה היחידה בעולם שהקצב שלה מוכתב על ידי הגיטריסט הראשי קית' ריצ'ארדס, ולא על ידי הבס והתופים. יכול להיות שזה עבד להם בצעירותם יותר טוב. אתמול משהו הרגיש מפוקשש, אבל נראה שאף אחד לא שם לב - כי למי בכלל אכפת מעניינים טכניים טפשיים כמו קצב בזמן שסר מיק שר את "אנג'י" לבקשת הקהל הישראלי שאוהב את הבלדות שלו עם תוספת סילאן?
רגעים של רוקנ'רול טהור
והיו גם רגעים של רוקנ'רול טהור, כזה שמזכיר שמעבר למותג האדיר, השואו הספקטקולרי והזיקוקים - מדובר באמת בלהקת בלוז-רוק נהדרת. רגע כזה למשל הגיע ב-"Gimme Shelter" יחד עם זמרת הליווי (וזמרת גדולה בזכות עצמה) ליסה פישר. יאסו ליסה.
_c.jpg)
והיה גם את "מידנייט ראמבלר", יצירת מופת מפוספסת למדי. קית' ריצ'ארדס אמר שאת כל השירים שהוא כתב עם מיק ג'אגר היו יכולים לכתוב הרבה מוזיקאים אחרים, אבל את "מידנייט ראמבלר" אף אחד לא היה יכול לכתוב חוץ מהם. מי אנחנו שנתווכח? כמו בכל ההופעות שלהם בשנתיים האחרונות, לביצוע האפוס הזה הצטרף לבמה מיק טיילור, מי שהיה גיטריסט הלהקה בתור-הזהב שלה. הרגע הזה בו טיילור שיתף פעולה עם קית' ורוני ווד ויחד הם יצרו שלישיית גיטרות מהדהדת, בזמן שסר מיק מלווה אותם עם מפוחית פה - הוא אחד מרגעי הרוקנ'רול הגדולים שידעה מדינתנו הקטנה.
להדרן הלהקה עלתה עם מקהלה מקומית כדי לבצע את השיר ההוא, על זה שאי אפשר לקבל תמיד את מה שרוצים, אבל לפעמים אתה מקבל את מה שאתה צריך. ואז שלל השרב התחלף ברוח מצננת וזרזיף קריר התחיל לרדת מענן מאוד מקומי. 50 אלף ישראלים מזיעים קיבלו בדיוק מה שהם צריכים, מקלחת קלה וביצוע נהדר עם נגיעות כחול-לבן לבלדה נצחית. באותו רגע הבנתי שיש אלוהים. והוא בן 70. והוא ממש רזה.
_c.jpg)
ואז הם ביצעו בפעם ה-213,423,844 את "סטיספקשן", ונגמרה ההופעה. הקהל התחיל לצאת. כולם נראו כמו אחרי התגלות קוסמית. חלק היי בנטורל, חלק מעישון פאסיבי, חלק מעישון פחות פאסיבי. ביציאה ממתחם ההופעה אני פוגש את דיוויד קוסטביל, השחקן האמריקני שמוכר יותר כגייל, המדען מסדרת המופת "שובר שורות", שלמד איך להכין את המת' הכחול של וולטר ווייט. אני תוהה אם יש בעולם סם שקית' ריצ'ארדס לא ניסה, או לחילופין אם יש סם שיכול לעורר את התחושה של מעריץ שזוכה לראות מקרוב את גיבורי הילדות שלו.
המחשבה הזאת נקטעת על ידי אבא ואמא שעוברים לידי ושואלים את שני הילדים שלהם אם הם נהנו. הילדים עושים פרצוף. "2,800 שקל הוצאנו על ההופעה הזאת, לפני אוכל ושתייה", האבא נוזף בילדים, "זה יוצא 165 שקל לכל שיר שמיק ג'אגר שר". הילדים מתחילים לצחוק. הם עדיין צעירים מדי מכדי להבין שבאמת, כמו שהפרסומת טענה, הם היו חלק מההיסטוריה.
