בימים שעוברים עליהם: אביב בכר והדס קליינמן במופע נהדר

אחד הרגעים הכי יפים בקריירה של אמן מוצלח בתחילת דרכו, הוא הרגע בו הוא לא קולט כמה הוא טוב, או שהקהל כבר קלט כמה הוא טוב, ומתפלא שמתלהבים ממנו, או לפחות מצליח לשחק כאילו אלה הם פני הדברים. הדס קליינמן ואביב בכר, שהוציאו כאן לפני כשלושה חודשים אלבום יפהפה בשם "מעט פשטות", הודו אמש לקהל ב"זאפה" כל כך הרבה פעמים, וחזרו שוב ושוב על המנטרות שאומרות כמה הם מתרגשים וכמה כל זה לא מובן מאליו, עד שאחד משניים - או שהם באמת לא מבינים שידם כבר אחזה בלבבות, או שהם צמד שחקנים מעולים. אני מעדיף את האופציה הראשונה.

"מעט פשטות" הוא שם ראוי לאלבום ולמופע הזה. "מעט" כי הבסיס כאן הוא צמד, גיטריסט וצ'לנית, יוצר ויוצרת, זמר וזמרת, מופיען ופרפורמרית. אבל המופע לוקח את המינימליזם הזה של בכר וקליינמן ובעזרת פתיחות ארוכות, סולואים, ועיבודים עשירים יותר עם שלושה כלים נוספים - הבס של בנצי גפני, התופים של גיורי פוליטי והקלידים של אלון רדעי - מעניקים לשירי האלבום עוד עומק, נפח ומשקל, והופכים אותם מאוסף קטעים יפים למבנה של מופע, עם מעט שיאים דרמטיים הכוללים אלמנטים אלקטרוניים דומיננטיים, ולצידם כמה רגעים קטנים, קאמריים, שנוגעים ברגש. כשבכר וקליינמן מנגנים ושרים רק שניהם יחד, אותו "מעט" הוא עולם בפני עצמו, עם הרמוניה קולית קטנה ויפה בין שני קולות שמשתלבים, עם גיטרה וצ'לו שמשלימים אחד את השני כמו יין ויאנג.

ו"פשטות" משום שאביב בכר, שחיבר את רוב הטקסטים, הוא משורר, עם נפש של משורר, ששואב השראה מרחל, לאה גולדברג ואפילו ביאליק ואלתרמן, אבל מחבר שירה עם מילים "פשוטות", והתוצאה נגישה לכל אוזן, ועדיין מדויקת ומאוד מאוד יפה. בכר הוא משורר שמדלג בין הפשטות "של פעם", לפשטות המודרנית, הניו אייג'ית, האלכימאית, פשטות של "מוזיקת עולם", פשטות של פולק סיקסטיזי. הוא מגיע מיודפת הגלילית, וממשיך למעשה במסורת המוזיקה הישראלית הגלילית ("שבע", "בוסתן אברהם"), כמעין קצה חדש ולירי שלה. הקול הגבוה, צלילי הגיטרה הנעימים מאוד - הן עם האקוסטית והן עם החשמלית, ההרמוניות בסגנון סיימון וגרפונקל, הטעם הטוב, הדמות ההיפית, תדמית הכישרון-שהגיע-משום-מקום, עם השיער החלק, מעין תשובה עכשווית לראסטות של מוש בן ארי, שבכר הוא כמו בן דודו עדין הנפש ונעים ההליכות.

גם קליינמן מביאה איתה כנדוניה שני שירים מקסימים עליהם היא חתומה ("שבילים" ו"ציפור"), שותפות בשירים אחרים עם בכר והמפיק המוזיקלי צח דרורי, כריזמה, מוזיקליות רבה, יכולת ליצור בצוות (וזה לא קל), ניסיון במה עשיר - הצ'לנית של "המוג'וז", אסור לשכוח, ויכולת ווקאלית לא רעה. היא לא זמרת-מבצעת מקצוענית ו"טהורה", אבל את השירים שלה היא שרה נהדר רוב הזמן. כצ'לנית היא נמצאת במקום טוב. איפשהו בין הוירטואוזיות של מאיה בלזיצמן לדרמטיות של קרני פוסטל, קליינמן פיתחה לעצמה אוטוריטה משל עצמה. כשהיא פותחת את "עומק האמת" בשלוש דקות של נגינה, מתוכן שתי דקות רצופות של סולו צ'לו עם מוטיבים קלאסיים, זה ארט-רוק במיטבו, שמייצר סביבה תאטרלית שראוייה לשיר העוסק באמונה, גורל, אמת ובחירה.

"מעט פשטות" הוא מופע שמיועד לאנשים שבאים להקשיב למוזיקה, ליוצרים שלה, לנפשות שלהם, בלי גימיקים, בלי התחנפויות (פרט לתודה אינסופית ומתמשכת לקהל שהגיע), בלי מגניבות לשם המגניבות, ובינתיים גם בלי הייפ מטורף. עם היכולת שלהם לחבר ישן מאוד עם עכשווי, עם ההיפיות של בכר והמוזיקנטיות של קליינמן, עם הקהל חובב העומק והיופי שמגלה אותם יותר ויותר, ועם התמיכה המוצדקת של גלגלצ, הם קצת מזכירים את "הבנות נחמה" של לפני שמונה שנים, שתוך להיט אחד הפכו לשם שכולם מדברים עליו, לחיקוי ב"ארץ נהדרת". לא בטוח שלשם אביב בכר והדס קליינמן היו רוצים להגיע לשם. אבל בטוח שבינתיים הם בדרך יפה משלהם.

צפו בקטעים מהמופע:

בימים שיעברו עלינו


שבילים


אין דבר


פרחים לבנים


סירת מפרש


פרפר אדם


ציפור


עומק האמת


מה אני יודע


את מים


עננים