קול השלום של הפסנתר: הבילויים אכזבו, רוקפור בקריוקי

ל"בילויים" היה את כל שדרוש כדי להפוך לפנים של הרוק הישראלי העכשווי. בתכנייה של פסטיבל הפסנתר, שנערך במרכז סוזן דלל וחוגג השנה יום הולדת 15, נכתב ש"הם נחשבים לאחת הלהקות החשובות במוזיקה הישראלית בת זמננו". וזה באמת היה אמור להיות כך. כי נועם ענבר וימי ויסלר יוצרים מוזיקה נפלאה ומגוונת שנותנת חיים למילים מלאות הרבדים שכה שונות משאר השירים מסביב. אבל תורה אי אפשר לדחוף לאנשים עם גרון ניכר וכדי לחדד מסרים צריך גם להנעים את זמנם של המאזינים ואת זה הבילויים מעט שכחו לעשות בהופעה הזו, שמוגדרת כרגע כאחרונה לעת עתה עד להודעה חדשה.

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:
>> אברהם טל נעל את הפסטיבל במופע חדש ומרהיב
>> דרכים עקלקלות: מחווה חצויה לשירי שלמה ארצי
>> הראל סקעת חזר לשורש התימני עם יואב יצחק
>> קלף חלש: מופע מחווה בינוני לאלבום של דיוויד ברוזה
>> אפרת גוש בקברט של ברכט עם ירון ברובינסקי וגל תורן
>> קרולינה אירחה את אסתר רדא והביאה את הבלוז
>> קובי אפללו, הנשמה של המיינסטרים, אירח את שם טוב לוי
>> עידן עמדי אירח את מארינה מקסימיליאן מסביב למדורה
>> אריאל זילבר אירח את מתי כספי ושלומי שבן

לאור הביקוש הגדול ומספר הכרטיסים המועט הוחלט על קיום הופעה נוספת. ולזו אני הגעתי. ההתחלה הייתה מעט אחרי חצות וחצי והציפיה הייתה להדרן לקריירה מוזרה ונפלאה שתשאיר אצל הקהל טעם שלא עוד. אך זה לא היה הטעם שנשאר בפיהם של הנוכחים, שמשיר לשיר הלכו ואיבדו את סבלנותם. כמעט כל אחד מהשירים של הלהקה זכה לעיבוד תמוה ומפוספס. רק בגלל שמדובר היה בפסטיבל הפסנתר אין זה אומר שצריך לוותר על הקצב המהיר שאפיין את הבילויים עד כה. זו הייתה הופעה שכאילו ויצאה מטרקליני ארמון וינאי מלפני מאה וחמישים שנה, אבל הרמה לא הייתה אותה הרמה. הנגינה הייתה ירודה והגימיקים הרבים, שכללו נגינה משותפת של כ אחד מארבעת המופיעים על פסנתר אחד או פריטה על המיתרים החשופים שלו במקום על כלים "מסורתיים", הטילו צל כבד על מופע שאמור היה להיות שירת הברבור של הלהקה. בשתיים לפנות בוקר, מלבד האוהדים המושבעים ביותר, כל הנוכחים בקהל בעיקר הודו על כך שההופעה הזו הסתיימה. מהבילויים, הקהל הספציפי הזה, שרק חיפש סיבה לקום מהמושב ולא קיבל, ציפה להרבה יותר.

שתים עשרה שעות לאחר מכן סיפקו חברי להקת "רוקפור" בדיוק את הערך המוסף שהיה חסר לילה קודם לכן. בהופעת המחווה לאייבי נתן שהם הובילו במסגרת אותו הפסטיבל הקהל שהתיישב באולם המרכזי של סוזן דלל היה שונה מזה שיצא ממנו כמה שעות לפני כן. רוב הנוכחים במקום היו בגיל הנעורים כשאייבי קנה את ספינתו, הציבה מחוץ למים הטריטוריאליים הישראלים וניגן שירים נעימים לצד מסרים שלווים ופציפיסטיים. הם ציפו לשמוע גרסאות מעניינות בליווי פסנתר ללהיטי עבר משנות השבעים והשמונים וזה בדיוק מה שקיבלו.

חמי רודנר גוער בפסנתרן וטועה במילים

אחד אחר השני עלו זמרים וזמרות כדי לתת את הפרשנות האישית שלהם לקלאסיקות העבר שנוגנו בצורה פיראטית בתחנת "קול השלום". ואת כל אלה ליוו הנגנים של רוקפור, שהיו מקצועיים ומדויקים. כרגיל. זה לא משנה אם תופסים את החבר'ה האלה בהופעה עם נינט באוזן השלישית, בהופעה קטנה לצד פסנתר או כנראה גם עם השפמו ביד במקלחת. אין פספוסי תווים, אין רגעים מתים ואצל המאזין נותרת רק הרגשה שאת העבודה הם יודעים.

חמי רודנר מאידך גיסא פספס גם פספס. הוא עלה לשיר את "Daydream Believer" של ה-Monkeys ולא עברה יותר מחצי דקה לפני שהפסיק את השירה וביקש הפסקה. "כאן זה פסטיבל הפסנתר, לא?", פנה אל אחד הנגנים, "אז אולי תעזוב את המקלדת ותשתמש רק בו?", אמר לקול תשואות הקהל. הנגן ההמום חייך במבוכה ומילא אחר הבקשה. לא עברה חצי דקה נוספת ורודנר בלע רוק כשהבין שפספס מילה ותו, או שניים. הוא גלגל עיניים, חייך במבוכה בעצמו והמשיך הלאה עם הופעתו. והקהל? היה בשמיים. יש משהו בכנות המתפרצת-מבוישת של רודנר לצד יכולת השירה הנהדרות שלו שמובילות לכך שפשוט קשה לכעוס עליו.

ניצן חורש המאולץ מנסה להיות מגניב בכוח

קל פי כמה להתעצבן על ניצן חורש. הסולן של "אלקטרה" זכה לשיר שלושה שירים במהלך ההופעה, יותר מכל זמר אחר, ורק כשהגיע האחרון באמת סיפק לקהל את מה שרצה לשמוע. מה הוא עשה עד אז? בעיקר מחוות גופניות לטום יורק בקליפ ל"לוטוס", לאוהד פישוף בהופעות שלו עם "בני המה" ולג'וב מ-"משפחה בהפרעה" כשהוא רוקד את ריקוד התרנגול שלו. על הבמה מול קהל בגיל ממוצע של כחמישים הוא הרגיש מאולץ, ומאולץ זה בדיוק ההיפך ממגניב, ומגניב זה בדיוק מה שחורש מנסה בכח להיות על הבמה. זה מעגל מיותר שמונע ממנו לתת לקהל את מה שהוא הגיע לקבל: מוזיקה טובה. ומוזיקה טובה זורמת בעורקים של חורש, שהוכיח זאת עם ביצוע נפלא ל-Save Me a Prayer  של דוראן דוראן. הפסנתר של יקי גני השתלב נפלא עם שירת הרקע האיכותית של הדר שכטר ושרית ברקן וצלילי הסינטיסייזר לצד הגשה מאופקת ומדויקת של חורש, שהזיז את כולם מצד לצד במושבם.

הביצוע של חורש ללהיט של "דוראן דוראן" היה שני רק לזה שהביא לבמה האדם שמסמל יותר מכולם את המהות של המוזיקה השלווה וההרמונית שנוגנה בתחנה של אייבי נתן: מאור כהן. מי שיראה את כהן בפרק של "האלבומים" שעסק בזקני צפת יתקשה להאמין שמדובר באותו האדם. הילד הזועם בעל קול העורב התחלף בפרפורמר נהדר ששר את "Viedo Killed the Radio Star", בצורה שהייתה גורמת גם ליאסר ערפאת ואריק שרון לחייך אחד לשני תוך כדי הזזה לא רצונית של שרירי הצוואר. ממאור של פעם נשארה רק היכולת להחזיק במה כמו שמעטים יכולים במדינתנו הקטנה ובעובדה שעל תחתוני הבוקסר הצבעוניים הוא פשוט מסרב לוותר. זו בדיוק מסוג התמימות שאפיינה את אייבי נתן.

אייבי נתן זה ההפך ממה ש"הבילויים" מייצגים

תחנת "קול השלום" והאיש שעמד בראשה הם בדיוק ההיפך ממה שהבילויים מייצגים. שניהם נותנים קול לצד השמאלי של הקשת הפוליטית, אך האחד עשה זאת בתמימות ובהנאה והאחרים ניסו לדחוף מסרים מתחכמים לתודעה, לצד הגשה לא רגילה. אני לא יודע איזו דרך עדיפה, אבל בחינה של הקהל בשני המקרים הבהירה מעל לכל צל של ספק איזו מהדרכים היא המהנה מבין השתיים. הבילויים היו יומרניים, בעוד שההופעה השנייה הייתה יותר מהכל ערב קריוקי מהוקצע. הראשונים אמורים היו להיות האיכותיים, אך היו אלה דווקא האחרונים שהפתיעו והצליחו להראות שאיכות לא חייבת להיות מלווה בכבדות. אפשר להעביר מסרים חיוביים גם לצד קולות ושירים נעימים ומהנים.