נראה כי לא היה עיתוי מוצלח יותר מאשר להוציא את אלבום הבכורה של "בוסה", בימי החגים, זמן בו האוכל נבלס ונעכל, חשבון הנפש נעשה ומזג האויר החם הופך למעט קריר. חברי בוסה, הרכב שכולל את יעל קראוס ונועה גולנדסקי ("פאניק אנסמבל"), מיכאל פרוסט ("מטרופולין") הוציאו אלבום קטן, סימפטי ואוורירי שעושה המון נעים בגב לכל מי שהפסיד כסף בבורסה.
הכל בזכות הבוסה נובה, המקצב החושני שנולד ב-1958 ברובע איפנמה שבברזיל. אז נכון, האלבומים של אנטוניו קרלוס ז'ובים ווינישיוס דה מוראס כנראה יירכשו בארץ ובעולם עוד הרבה אחרי ש"בוסה" ייעלמו מהשטח, אבל עם זאת ההאזנה לביצועים שלהם לא פחות נעימה ומענגת.
הרעיון לקחת שירים מוכרים ולהפוך אותם לגרסאות בוסה נובה לא הומצא על ידי "בוסה". "נוול ווג" הצרפתיםכבר עשו כמובן את אותו הדבר, פחות או יותר, והצליחו מעל למשוער בכל בית קפה שמכבד את עצמו בארץ ובחו"ל. אפשר למצוא עוד פרוייטים דומים בעולם כמו "בוסה אנד מארלי" (שירי בוב מארלי בבוסה) ועוד. "בוסה" עלו על הרעיון וייבאו אותו לכאן. הסינגל הראשון שלהם, "כלניות" יצר מיני-היסטריה כשהושמע ברדיו. לא מעט מאזינים התקשרו לברר למי שייכת הגרסה הזו. התגובות נחלקו לשתיים: מאלו שאהבו והתפעלו, ועד מאלו שחשבו שמדובר בלא פחות מאשר חילול הקודש.
אני מכיר כמה אנשים שעד היום בטוחים שאפרת גוש שרה את השיר ולא יעל קראוס, שמזכירה אותה. "כלניות" הוא בסופו של דבר גרסה מרעננת ויפה שהצליחה להוציא את הכבדות שבשיר המקורי ולהפוך אותה למעניינת יותר מרוב גרסאות הכיסוי ששומעים פה חדשות לבקרים. הסינגל השני, "דברים שרציתי לומר" של פוליקר, הפך משיר שמזוהה כל כך עם ימי אבל וזיכרון ל"איזי ליסנינג" נעים בלי יותר מידי סוכר.
"שלח לי מלאך" של משינה הופך באלבום הזה לקטע צ'יל אאוט חלומי מהפנט. "15 דקות" של אמדורסקי, שמתחיל ברעש שנשמע כמו רכבת, הופך לקטע אינטימי ומתוק כשברקע קולות מרחפים. "חור בלבנה" של רוקפור מצליח להשכיח לרגע את העובדה שמדובר בקאבר. וכך מתכסים להם עוד שירים כמו "מדוע לא באת" של ירמי קפלן, "משאלה" של בועז שרעבי, "אז היה לה" (סשה ארגוב),"שקיעתה של הזריחה" (פורטיס) ועד הסיום עם "שמש שמש" של אריאל זילבר, שאם היה שומע את הגרסה הזו אולי היה מתעשת וחוזר לעצמו.
האלבום של בוסה מכיל רק עשרה שירים, מה שמתברר כמהלך נבון, שכן אפשר היה בקלות למתוח את האלבום הזה כמו מסטיק שלא משאיר טעם של עוד. יעל קראוס, שמבצעת כאן את רוב השירים, מגישה אותם אמנם עם המון תשוקה, אבל גם באופן "תרבותי" ומנומס שיתאים (כמו השירים של "הבנות נחמה") הרבה יותר לקהל החליפות של "צוותא" וה"זאפה", מאשר לזה של ה"בארבי". במילים אחרות, חובבי רוק יעדיפו להסתכל על האלבום הזה בחשדנות, בתקווה שזו אפיזודה חולפת. אוהבי בוסה נובה יקבלו את האלבום הזה בזרועות פתוחות, עם חליפות או עם גופיה ותחתונים.