"Hot Fuss", הדיסק הראשון של הקילרז מ-2004, הוא אחד מאותם אלבומי בכורה חד- פעמיים שכל כך הרבה להקות חדשות מנסות לייצר, אבל לרוב נכשלות. קצת כמו זה של MGMT שיצא השנה, גם "Hot Fuss" היה דיסק אינדי-פופ עמוס בשירים מצוינים, עטופים בהפקה הכי עדכנית לאותו רגע עם קריצות רטרו חכמות, והכי חשוב, הוא נשמע כאילו נעשה בקלילות מרגיזה על ידי אנשים מוכשרים מדי. אחרי באזז במקומות הנכונים גם שאר העולם לא יכול היה להישאר אדיש ולהיטים כמו " Somebody Told Me" ו- "Mr.Brightside", הוכתרו די מהר כקלאסיקות מודרניות והפכו את הקילרז לאחת הלהקות הפופולריות והמוערכות ביותר בעולם המוזיקה, לצד שמות כמו קולדפליי ורדיוהד.
אבל סינדרום האלבום השני הידוע לשמצה לא פסח גם על החבורה מלאס וגאס, שהתקשתה לספק את אותו צליל רענן של הבכורה גם באלבומה השני "Sam's Town". הקילרז לקחו בו את הקטע עם הרטרו קצת רחוק מדי, אל גזרות הברוס ספרינגסטין, כמו גם את עניין הסטיילינג, המערבוני משהו. אומנם התפלקה להם משם קלאסיקה של ממש בדמות "When You Were Young", אבל רוב הזמן הם נשמעו כמו העתק חיוור של דברים הרבה יותר טובים מפעם. גם מעריצי הלהקה האדוקים יודו שאפילו אלבום הביסיידס "Sawdust", שיצא קצת אחריו היה מעניין הרבה יותר, לא מעט בזכות "Tranquilize" המופלא שהקליטו עם לו ריד במיוחד לדיסק ומעט פחות בזכות הקאבר הסתמי ל"רומיאו וג'ולייט" של ה"דייר סטרייט".
עם דיסקוגרפיה לא הכי מאוזנת בחיקם, נגשו הקילרז להקליט את אלבומם השלישי, כשהמפיק סטיוארט פרייס, יד ימינה של מדונה באלבומה הקודם והאיש מאחורי הרכבי אלקטרוניקה נחשבים כמו "Zoot Woman", נבחר להיות האיש מאחורי הקונסולה. לשמחת כל הנוגעים בדבר הפוזה המיוסרת של האלבום השני נעלמה כבר בתחילת ההקלטות ופינתה את מקומה לעליצות אייטיזית-פופית שהחזירה את הצבע ללחיים של הסולן הדיוותי ברנדון פלאוורס. כמו שאפשר להבין מהקאבר ההוא לדייר סטרייט (ולעוד אחד לסינדי לאופר שהוא עושה בהופעות) פלאוורס מרגיש הרבה יותר נוח בחליפת הסינת'-פופ מאשר במעיל בוקרים.
השינוי המבורך באווירה מורגש לכל אורכו של הדיסק החדש "Day & Age", שמוצא את הקילרז כשהם בכושר מלא, מהוקצעים מתמיד ומצוידים בחבילה גדולה של שירים מעולים בהפקה חפה טעויות של פרייס.
הלהיט הגדול כאן הוא כמובן "Human", להיט פופ כמעט מושלם שפט שופ בויז לא כתבו כבר שנים (ובאותה הזדמנות שימו אוזן לשיר הכריסמס החדש והמשותף שלהם עם אלטון ג'ון). "Joyride", ו-"This Is Your Life" הסופר-Fאנקיים מזכירים מאוד את "דוראן דוראן" ו"טוקינג הדס" בהתאמה. "Goodnight, Travel Well" המרגש הוא בול "קיור" ו-" Spaceman" ו-"A Dustland Fairytale" היו יכולים לשבת טוב בכל סט אצטדיוני של U2.
לא מעט מבקרים בעולם טענו שהקריצות התכופות לעשור המושמץ ההוא, מלמדות אולי על הקילרז כלהקת חקיינים מוצלחת, אך חסרת עמוד שדרה. אבל גם אם יש יותר מאמת בטענות המבקרים, לזכותם של פלאוורס וחבריו ייאמר שהאמבוש הנוכחי שלהם על האייטיז לפחות נשמע הרבה יותר אמין מזה המערבוני. במילים אחרות - אם לא גדלתם כתיכוניסטים מחוצ'קנים באייטיז, מדובר באלבום פשוט מעולה.
"הקילרז" – "Day & Age", "הליקון"