שלמה ארצי הגיע לאמפיתיאטרון באשקלון עם מופע הקיץ "אושר אקספרס", בעקבות אלבומו הטוב ביותר מאז "שניים", ונדמה היה שהגיע לקיסריה של הדרום, או כמו ששר אמש ב"אבסורד": אומרים שלא רחוק מעזה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש, בלילות". וזה לא היה האזכור האחרון של אשקלון במופע. ארצי הדגיש שאת מילות "שיר חייל" חיבר בן העיר, נמרוד גאון ז"ל, והציג שניים מבני המקום - המתופפת קרן טפרברג, שתפסה עמדה מרכזית בעקבות הפציעה של מאיר ישראל (שמתופף לצידה בחלק מהשירים), ואת המוזיקאי אבי טולדנו (לא ההוא מ"הורה") שהיה שותף ליצירת האלבום, ולדברי ארצי היה זה שבזכותו הדואט "אלוהיי" עם אברהם טל נכנס לאלבום.
"שלמה שיגעת את אמא"
אבל הוא לא צריך היה להתאמץ יותר מדי כדי לקבל אהדה מהקהל, שהניף לעברו שלטים כמו "אני אוהבת אותך כל יום" ו"שלמה שיגעת את אמא". ההופעות של ארצי בפסטיבל "בריזה" הן מסורת של שנים וכחמשת אלפים איש קיבלו אותו בחום. מתוכם בלט המספר הגדול של צעירים, בני נוער, קהל חדש שגילה את ארצי בשנים האחרונות, באלבום החדש, והם מעריצים נאמנים, מצטופפים ברחבה שמול הבמה, מכירים את המילים של רוב השירים, ומקרינים לארצי, שבנובמבר הקרוב יציין 63, שהרוח שלו, הרגש שהוא מייצר והערכים שהוא מביע בשירים - הם כנראה צעירים לנצח.
הכל כבר נכתב על שלמה ארצי כמופיען הגדול ביותר בישראל, בן בלי גיל שלא מתבייש להזיע ולא מתעייף גם אחרי שעתיים (אבל מספר שספרינגסטין נתן בשווייץ שלוש שעות ב-16 מעלות, בלי לחות, מול שווייצרים רדומים). גם הקיץ הוא בכושר מצוין, מפגין יכולות של פרפורמר מדהים, חיית במה שלא נגמרת, אלוף המשחק עם הקהל, אשף הדיאלוג, קפיטן בעל יכולת שליטה מופלאה בלהקת הנגנים שלו, שמסוגל בשנייה לעבור מ"היא לא יודעת מה עובר עלי" ל"לאן לאן לאן" כי בא לו להחליף שיר אחרי שתי שורות, או להחליף לניצן עין הבר מסקסופון לקלרינט באמצע שיר, וכרגיל לנווט את הסולואים ולחלק תפקידים תוך כדי הנאמבר באמצעות אמירת שם הנגן. מה שנעדר מהמופע אמש היה "אפקט האורקסטרה" שארצי הפך לאמנות בפני עצמה בהופעות בקיסריה. באשקלון הוא יכול היה לרדת עד השורה הראשונה בקהל, לא ממש להתערבב בתוכו, אבל זה לא פגם בחוויה הכוללת.
חווית האני-ישראלי האולטימטיבית
והחוויה הכוללת שמציע ארצי בקיץ 2012 היא חווית האני-ישראלי האולטימטיבית. השירים האישיים הישנים שכתב כמו "ארץ חדשה" ו"חום יולי אוגוסט" הפכו כבר מזמן לשירים לאומיים, ובעשור וחצי האחרונים הוא כבר כותב ישירות ללב האומה (תרתי משמע), ועדיין שומר על הפן האישי. כשארצי מתחיל הופעה עם "כל יום", "תתארו לכם" ו"אבסורד", מבצע בה את "אהבה הישנה", "אף פעם לא תדעי", "אלוהיי", "שדות של אירוסים", "לתת ולקחת" ו"נבראתי לך", ומסיים אותה עם "נצמדנו", "חוזרים הביתה" ו"ירח" - האישי והלאומי הם כמעט אחד, וכולנו שותפים איתו באותה ישראליות, שהוא סמלה הגדול ביותר, ובעיקר שותפים בגעגועים לאותה ישראליות מדומיינת או אמיתית, ששיריו כה מיטיבים לתעד, עם מילים בזמן עבר.
השותפים הבולטים לחוויה מעבר לקהל הם נבחרת הנגנים של ארצי, ומדובר באמת בנבחרים, כל אחד אוטוריטה בתחומו, שמנגנים יחד כל כך הרבה עד שהיותם משפחה מורגש היטב על הבמה. אבי סינגולדה בגיטרות, מאיר ישראל בתופים, טל פורר בקלידים, ניצן עין-הבר בכלי נשיפה ופיטר רוט בבס הם חמישיית חלומות. קרן טפרברג מתגלה לא רק כגימיק, אלא גם כמתופפת אנרגטית, שמתאימה לרוח העניינים במופע של ארצי. צילי ינקו באקוסטית, הילה בן טובים ("התימנייה מראש העין", מדגיש ארצי) בכינור והאחים מאירי בחצוצרה וסקסופון משלימים הרכב מנוסה ומחבק, שכאמור נכון לכל התקלה מצד המאסטרו. ארצי גם מקפיד לפנק את פיטר רוט וצילי ינקו בכמה סולואים יפים של שירה.
האם זהו סוף קריירת הסולו של בן ארצי, או התחלה חדשה?
אבל הסיפור המעניין במופע הזה הוא דווקא בן ארצי, שמנגן בגיטרה אקוסטית ומקלדת נישאת (כמו רמי קלינשטיין באייטיז), ומשתתף בשירה - למשל התפקיד של אברהם טל ב"אלוהיי". ניכר על בן ארצי שהמעמד של מופע לצד אביו מרגש אותו כל פעם מחדש, לפעמים זה מוציא ממנו את המיטב, לפעמים פחות. בגדול הוא השתלב יפה בגלריית המומחים שיש לארצי על הבמה. השאלה המעניינת לגביו היא האם מדובר במסמר האחרון בארון הקבורה של קריית הסולו שלו, או דווקא בדלת חדשה דרכה יוכל להיכנס ולהעניק לה דחיפה משמעותית. מדובר, כזכור, בזמר ויוצר שלפני 15 שנה מכר כאן אלבום פלטינה.
_c.jpg)
_c.jpg)
אבל נחזור לאבא. הייתי בכמה הופעות של שלמה ארצי בימי חיי ואחרי שנים של דחייה למדתי ליהנות ממנו, לאהוב אותו, להתרגש ממנו, להעריך אותו. מדובר במוזיקאי נהדר, זמר שמשתבח עם השנים (אמש הוא שר בטריו עם פיטר רוט ובן ארצי את "פתאום כשלא באת" וניצח בתחרות מי מגיע יותר גבוה), וכמובן האיש שהגדיר מחדש את תחום ההופעות החיות בישראל. נכון שיש מקרים בהם הספרינגסטיניות שלו זועקת לשמיים, אבל הוא גם כתב כמה שירים גדולים, על-זמניים ובעיקר מרגשים. למשל "לתת ולקחת", שנשמע אולי כמו פוטנציאל להיות שיר הבחירות של יאיר לפיד, אבל יש בו משהו כל כך אמיתי ונכון, עד שאי אפשר לעמוד בפניו.
וארצי גם לא שכח להיות בן אדם. בסוף "לא עוזב את העיר", שיר רביעי מהסוף, הוא מבחין שמישהי בשורה הראשונה עומדת להתעלף, מפסיק את ההופעה ומזעיק את הסדרנים, שמזעיקים את השוטרים, שמזעיקים את אנשי מד"א. ארצי זורק להם מהבמה בקבוק מים, שישטפו לה את הפנים. חמשת אלפים איש באו לראות אותו הערב, ונראה שאכפת לו מהם באופן אישי.
שעתיים של הופעה נתן אתמול ארצי, 25 שירים. יש לו כמובן חומר לפי שניים או פי שלושה. רשימת להיטי הענק שנשארו בחוץ כוללת את "אהבתיה", "צוותא", "תרקוד", "שניים", "שינויי מזג האוויר", "לנגב לך את הדמעות", "לב שבור לרסיסים", "נרקוד נשכח", "טלפני טלפני" ו"לילה לא שקט" - ואפשר להמשיך ולהמשיך. תחתם הוא העדיף אמש באורח לא ברור את "להציל אותך" מ"צימאון" ו"רוקר חיי" מ"כרטיס ללונה פארק". נחמד שהוא מזכיר לקהל אלבומים פחות טובים שלו, אבל הניסיון מראה שבכל הופעה הוא בוחר מבין רשימה קיימת של 50 שירים.
שלמה ארצי ידע לא מעט שנות שיא בקריירה הארוכה והמפותלת שלו. נדמה שהשנה היא עוד שנת שיא שכזו, עם אלבום יפה וסיבוב הופעות מצליח בעקבותיו. הוא ימשוך אותו עד הסתיו, בחורף יתכנס להופעות קטנות (סביר להניח שבזאפה), ולקראת האביב כבר ייצאו המודעות על "אושר אקספרס קיץ 2013", וככה עד האלבום הבא. לא ברור עוד כמה שנים הוא ימשיך להיות השלמה ארצי שכולם מכירים והרוב אוהבים. נקווה שעוד לא מעט.
_c.jpg)