30 איש עומדים מסביב לאחד הברים בפסטיבל התמר, דיקלה ברקע מתחילה לשיר "הוא כותב לי מאמי". המלחמה על תשומת הלב של הברמנים מתחלפת לשירה משותפת והמנונית. יכול להיות שזה רגע מייצג, ויכול להיות שזה פשוט עוד רגע מהקסם שנקרא פסטיבל התמר.
כמדי שנה, בחול המועד סוכות נערך הפסטיבל בהיכל מצדה, שאפשר להגיד שבתחרות בינו ובין אמפי שוני או אמפי קיסריה, על אף היותו לא מחזיק בתואר "אמפי", הוא מנצח. זה גם המסע המפרך בירידות של ים המלח שעדיף על פקקים בכביש החוף, אבל גם פשוט התחושה שהמוזיקה החיה הזו מעירה קילומטרים של מדבר מת. לצפות מהמושבים העליונים על שטיח האנשים הנרגש ממוזיקה באמצע שום מקום זו באמת חוויה שאפשר להנות ממנה רק שם.
למרות כל התנאים הייחודיים הללו, ערבי פסטיבל קמים ונופלים על הליינאפ. הערב הראשון שהיה אמש התחיל עם דיקלה, דודו טסה ועומר אדם. אני מודה שהימרתי שדווקא בהופעה של עומר אדם יהיו הכי הרבה אנשים, אבל דודו טסה ניצח במספרים. דיקלה פתחה את הערב, ומהתו הראשון נראה שהרוח המדברית באה לסחוף אותה, ודיקלה היא האחרונה שתתנגד. תמיד יש לה את הכוחות לכשף את הקהל, אבל כשקולה נשמע בצלילות כזו מדובר בהיפנוזה.
ההרכב המצוין של דיקלה מערבב את הצלילים הערביים, את הביטים האלקטרונים והגיטרות לכדי מופע שהרגיש חגיגי מעוד הופעה של דיקלה, אל אף שיכול להיות שזה לגמרי בנוי כמו הופעה רגילה שלה. כך או כך, זו הייתה ההופעה שמבחינה מוזיקלית התאימה ביותר לנוף. היה לי חסר שיתוף פעולה על הבמה עם דודו טסה או עם עומר אדם, אבל זו ההערה היחידה. לדעתי "Here Comes The Rain" שלה הביא את הגשמים, אז מה אם הם ירדו כמה שעות לפני.
אחריה עלה דודו טסה, שהביא את כל הקהל - מעין הגישור בין הקהל הבוגר יותר של דיקלה לבין הנוער של עומר אדם. גם השירים שלו עלו בדרגות העוצמה בהקשר הערב הזה. בזמן שהתלוננתי על "מעליות", שיר מדהים שנהרס מחמת המיאוס, התחיל הסי פארט שלו, זה שמתחיל "בעיניים פקוחות", והצמרמורת הייתה כל כך חזקה שאף השמעה בקבלת פנים בחתונה לא יכולה להרוס.
בניגוד לדיקלה, שגם אצלה היו דקות של שירה ערבית, אצל דודו זה עייף את הקהל. האירוח של הזמרת היבה בטחיש היה מעט מיותר וארוך. כולם העדיפו לחזור לאנרגיות של "אני רץ". וכשאלה הגיעו, יחד עם המשחקים של טסה במקצבי "הלילה לא", הקהל השתולל. כשדודו טסה על הבמה הוא עמוד תאורה ששוטף אותך באור של כשרון ואמנות, יכולות מוזיקליות שמסנוורות אותך. לא סתם עומר אדם הזמין אותו לבמה במן יראת כבוד.
ועומר אדם הוא בערך ביונסה החדש. אם פעם בנות היו אומרות את שמה של ביונסה בשניה ששואלים אותן איזה אמנים הן אוהבות, אז היום זה עומר אדם. על הבמה הוא מוכיח למה - הוא זמר מעולה, הוא צ׳ארמר, הוא רוקד, מקפיץ את הקהל, ממש מחרפן אותם. כמאמר השיר, לא הולך עד שכולכם מג'נונים. בא להנות ועל הדרך לתת עבודה.
האלבום האחרון של עומר יצר רצף להיטים שאי אפשר לעמוד מולם - "אחרי כל השנים", "שדות של תירוצים", "אף אחד לא יושב פה" וכו׳, שהם באמת שירים מצויינים. לא אתלונן על הטקסטים כשטחיים כי בעיני הם מחזיקים היטב את השירים ואת האווירה המוזיקלית, אבל כשעומר אדם שר עם דודו טסה את "לולה" זו הייתה רמה אחת מעל. גם הקהל האדוק של עומר שלף את הפלאפונים כדי לצלם את הרגע הנדיר.
הקול של עומר אדם משתלב היטב בשיר הזה, שזה פשוט עוול שדודו טסה לא כותב לו שירים. לא, עומר אדם לא צריך את הגיטרות של טסה, אבל אם הוא יקבל ממנו טקסטים זה יהיה שיא במוזיקה שלו. יכול להיות שעומר אדם צעיר מדי לסחוב כובד של טקסטים של טסה, אבל אם כל אחד מהצדדים יעשה צעד לקראת השני, בדיוק כמו שטסה כתב את הפזמון של "כל הזמן הזה" של נצ׳י נצ׳ והפך אותו לשיר השנה בגלגלצ, גם פה השילוב יכול להביא המנונים נצחיים. אני שמחה שמבין כל להיטי החתונות הענקיים ("בוקרשט", "רק רוצה לרקוד", "מהפכה של שמחה" וכו'), דווקא "תל אביב" הוא זה שסוגר את ההופעה, שיר שניצח כל היגיון שאמור להמאיס אותו ומרגש בכל פעם מחדש.
