"האלבומים" מחייה מחדש את הרוק הישראלי

בהיבט של המוזיקה הישראלית "האלבומים" היא הסדרה התיעודית החשובה שנוצרה בארץ מאז "סוף עונת התפוזים" מ-98', שכבר הפכה למיתולוגיה. יואב קוטנר, שוב יואב קוטנר, הדון קישוט של הרוק הישראלי, הגנדלף שנלחם עד הסוף גם כשנראה שהכל אבוד, כי תמיד יש עוד סיכוי לנצח, יצר יחד עם הבמאי אבידע לבני, התחקירן יונתן אברהמי ועורך המשנה דרור נחום (גילוי נאות: דרור נחום כתב כאן בערוץ), חמישה פרקים נהדרים, שמביאים את סיפורם של חמישה אלבומים גדולים ברוק הישראלי: "פלונטר" של רמי פורטיס משנת 1978, "זקני צפת" של להקת זקני צפת משנת 1991, "זמן סוכר" של להקת איפה הילד מ-1993, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף מ-1994 ו"אביתר בנאי", אלבום הבכורה של אביתר בנאי מ-1997.

קודם כל בני אדם

התיעוד של יצירת האלבומים הוא מדויק ופרטני, עשיר ומלמד, מקיף ויפה לעין ולאוזן, אבל לפני שנגיע אליו, חייבים להתייחס לנקודה בולטת אחרת בסדרה הזו. "האלבומים", שהיה לה את הזמן והמקום להעמיק בסיפור האישי של האמנים, מתארת אותם קודם כל כאנשים, כבני אדם, כישראלים שחיים את היום יום המקומי הקשה, השוחק, מורט העצבים, כמתעדים בעיני עצמם של תקופה, בארץ, במדינה, בתרבות המקומית.

לפי "האלבומים" רמי פורטיס הוא לא רק ה"משוגע" שצורח רוק אלטרנטיבי ומתריס, אלא קודם כל חייל שנשרט (שלא לומר נדפק) בראש ממלחמת יום הכיפורים ומוזיקאי שסובל מחוש קצב בעייתי. ברי סחרוף הוא לא רק החתיך עם הגיטרה שהפך למבשר המהפכה האלקטרו-רוקית בשנות ה-90', אלא גרוש עם ילדים שנאבק בבעיות פרנסה ומתלבט אם להקליט אלבום ניסיוני כי הוא צריך לפרנס את בניו. זקני צפת הם לא רק "באטהול סרפרז" מקומיים שהקדימו את זמנם, אלא תלמידי תיכון בעירוני א' בתל אביב שהקפידו להיות גרועים בלימודים וחיפשו דרך למרוד ולצעוק כמו רוב בני גילם. איפה הילד הם לא רק להקת רוק שעבדה קשה ובסיזיפיות כדי להתחבב על קברניטי חברות התקליטים, אלא קיבוצניקים שברחו מהקיבוץ כי אף אחד שם לא דיבר בשפה שלהם ולא הבין אותם. אביתר בנאי הוא לא רק נצר מוכשר בשושלת שנחשב לעילוי, אלא בחור בודד מאוד שעבד בספריית וידיאו וחיבב קלטות פורנו.

סיפור ישראלי אותנטי

הראייה הזו, בתוך הסיפור הגדול של אותם אמנים והיצירות שלהם, היא לא הנושא המרכזי ב"האלבומים", אבל היא חשובה כדי להבין את מה שהסדרה הזו אומרת לנו בין השורות (או צועקת בפרומונים של הוט), שהסיפור של אותם חמישה אלבומים ויוצריהם הוא סיפור ישראלי אותנטי, סיפור שאנחנו יכולים להרגיש שייכים אליו, כי הוא של כל אחד מאיתנו. של מי שנולד בארץ אחרת וגדל בשכונה כמו רמת יוסף בבת ים כמו סחרוף, או הרגיש אאוטסיידר בקיבוץ כמו חמי רודנר, נשם את האוויר של באר שבע כמו אביתר בנאי, או נולד בשדרות וגדל באשקלון כמו מאור כהן, של מי שהבית שלו היה קיבוץ גלויות, עם אבא איטלקי ואמא עיראקית ונלחם כחייל צעיר במלחמה כמו פורטיס.

הרוק הישראלי, אליבא דה קוטנר ו"האלבומים" הוא לכן הרבה מעבר לחבר'ה צעירים שמושפעים ממוזיקה שנוצרת בבריטניה או ארה"ב. הרוק הישראלי הוא כלי ביטוי ראשון במעלה לישראלים צעירים שמבקשים להגיד משהו משמעותי על החיים שלהם בארץ הקשה והלפעמים נוראה הזו. הוא הפסיכולוג שלהם, הוא היצרים שלהם, התאוות, השנאות, השריטות, הפצעים, הזיונים. הרוק הישראלי של פורטיס וסחרוף, רודנר ואסף שריג, אסף מרוז ואופיר בר-עמי, מאור כהן ואורן לוטנברג, יוני בן טובים ורע מוכיח, אביתר בנאי וצח דרורי הוא לגרסת "האלבומים" היצירה הישראלית החשובה של הדור האחרון, וכמה שזה נכון.

הגיבורים האלמונים

"האלבומים" עושה חסד עם קבוצה נוספת של מוזיקאים וישראלים, אלה שבדרך כלל חוסים בצילם של הכוכבים. יוני בן-טובים מוצג כלב הפועם, המוח החושב והסמן האלטרנטיבי של "זקני צפת". כשלו נמאס - ההרכב התפרק. רע מוכיח מוצג כגאון צעיר שהפך את "זקני צפת" מלהקה של תיכוניסטים להרכב דורסני והיה זה שאפשר לברי סחרוף להגשים את החלומות שלו על רוק אלקטרוני. בלי הטקסטים של סמי בירנבך לא היה "פלונטר". חיים שמש, איש שכל התעשייה מכירה, הוא ה"חליפה" שאפשר את מהפכת הניינטיז, והאיש שהחתים את איפה הילד ואביתר בנאי. צח דרורי, לדברי בנאי, היה המורה המוזיקלי שלו, למרות גילו הצעיר. רפי מלול הגשים לפורטיס את החלום על אלבום בכורה. ניצן זעירא, עוד דמות שהיא הרבה יותר ברנז'אית מציבורית, הוא המנוע שמאחורי ברי. בלי אריק קנלר יכול שאביתר בנאי היה נשאר למכור דיסקים ב"אוזן השלישית".

ומעבר להם מקבלים בסדרה הזו במה גם החברים הפחות בולטים בלהקות, הנגנים, אנשי הסאונד, הטכנאים, המפיקים המוזיקליים, הבמאים. קצרה היריעה מלהזכיר את כולם, אבל לדורון אייל ("שולץ"), חיים רומנו, ג'וני שועלי, גידי רז, דיויד גרייבס, יוסי בוזין, יובל שפריר, רני בלייר, אורי ברק, פרנקי ליווהרט, אייל דפנא ועוד ועוד אנשים טובים יש חלק בסיפור הזה, הם היו שם בזמן ובמקום הנכון ועשו את העבודה שלהם הכי טוב שהיו יכולים. הם גיבורים אלמונים שהמעורבות שלהם כאן מעידה עד כמה היצירה שנקראית "אלבום" או בכלל מוזיקה היא מורכבת ורבת רבדים.

רגעים בלתי נשכחים

"האלבומים" מלאה בהומור אולפנים (הקלטת ה"כחולה" שזעירא הביא להעוגן, למשל) וגגים של רוקרים, אבל גם בלא מעט רגעים אמיתיים, צובטים, בלתי נשכחים. הרגע שבו אביתר בנאי מודה שכתב אלבום שלם על בדידות, זרות וניכור כי ככה הוא הרגיש, גורם לך להזיל דמעה. הרגע שבו פורטיס מתנער מ"שמש לך מצפים" הוא כולו רוקנ'רול. כשמאור כהן קופץ מהבמה לתוך הקהל ב"רוקסן" אתה נסחף. כשחמי רודנר כותב את "אחד אלוהים" ולפתע פורצת מלחמת המפרץ אתה מצטמרר. הרגע בו סחרוף אומר שרצה לעשות משהו שלא עשו לפניו הוא המהות של כל העניין. לכן "האלבומים" היא סדרה חובה. לכן צריך להקרין אותה בבתי ספר. לכן צריך לתת לקוטנר את פרס ישראל.

>> סדרת "האלבומים" הושקה עם הופעות של "איפה הילד" ואביתר בנאי