אנשים אוהבים להתרפק. אתם זוכרים איזה כיף היה פעם, הם אומרים. הם מתרפקים על אריק איינשטיין, על שלום חנוך, על כוורת, ותיסלם, ואיפה הילד, על הרוקסן, על הלוגוס, על האוזן השלישית בשינקין, על שינקין. הם הולכים להופעות של 20 שנה לאלבום הזה, ו-30 שנה להוא, והופעות מחווה, והופעות לזכר. איזה מילים, הם אומרים, איזה לחנים, כבר לא עושים כאלה יותר. אנשים הולכים ברחוב ומסתכלים אחורה, לא שמים לב לעמוד החשמל שמולם. עד שהם נתקעים בו.

נוטפת חלב כוכבים // הילה רוח

תסתובבו שנייה. תהיו איתי. תהיו עכשיו. אל תפספסו את עמודי החשמל, את לוח המודעות. אולי תראו עליו שירים של הילה רוח. משפטים כמו: "כשהייתי קטנה, קנו לי רובוט מתנה, ושברתי אותו וקינאתי נורא, כי היו לו אורות זוהרים, ובי לא זהרו כאלה דברים". אולי תתרפקו עליהם. הם חיים, הם נושמים, הם יכולים להתרפק עליכם חזרה.

לפני שנתיים קיבלנו מהילה רוח וכלבי הרוח שלה אלבום בכורה מושלם. מהעטיפה של מירב שחם, דרך ההפקה של יהוא ירון, ועד שירים 1 עד 13. אלבום נוגע ללב וגם חצוף. דוחף ביד אחת ומחבק באחרת. מקורי ומעורר השראה, מרגש אבל לא רגשני. לא מספיק אנשים הקשיבו לו. כנראה בדיוק היה מופע האיחוד של כוורת.

יש לכם עוד צ'אנס עכשיו לתת להילה רוח לנשוב עליכם, הפעם בלי הכלבים, באלבום הלא פחות מושלם "רופאה במערב", שהפיקה בעצמה. כל המחמאות שנתתי ל"כלבי רוח" תקפות גם כאן. גם הוא חף מקלישאות, ישיר ופואטי בעת ובעונה אחת, מתלכלך כשצריך, מתגנדר כשצריך. קצת רומנטי וקצת פילוסופי והרבה יומיומי. יש עציצים להשקות, יש פצעים לאחות, היא שרה, ומתכוונת. וממילותיה של יונה וולך היא מפסלת את השיר היפה באלבום. "דובה גריזלית גידלה אותי. חלב כוכבים היה מזוני העיקרי. הדבר הראשון שראיתי בחיי היה אני. איך אוכל לשכוח. כוונתי היא שאני זוכר". 

הילה רוח שרה, והגיטרות עונות. ולי בא להדפיס את כל המילים ולתלות אותן על לוחות המודעות ולקרוא לכם כדי שתסתובבו. ועוד 20 שנה תגידו איזה יפה היה האלבום של הילה רוח, איזה מילים, איזה לחנים, כבר לא עושים כאלה יותר.

>> כאן אפשר לשמוע את האלבום המלא 

בתוך החדר האינטימי שלה // נילי פינק

אוטוטו גם אלבום שני גם לנילי פינק, ונשמע שהוא הולך ללמד אותנו כמה דברים על אינטימיות. אחרי הסינגל "אריות" היפהפה מגיע "דמות", ומהפנט עוד יותר. שניהם מזכירים לי את מה שצח דרורי עשה לעצמו ולאביתר בנאי. שניהם מזכירים לי מים. הם מטפטפים וזורמים וגועשים. אפשר לצלול לתוכם, להיעטף. לצאת איתם במחול תת-מימי, לחזור מעלה בידיים מלאות צדפים וקונכיות. אפשר להצמיד אותם לאוזן ולהקשיב.

כשיצא אלבום הבכורה המוצלח שלה, הנושא את שמה, בסוף 2011, כתבתי שפינק מציירת עולם שהכל בו שביר, פרוץ ומסוכן, ואז משרטטת חדר קטן וחמים שאפשר להתחבא בו. צפוף שם ובכל זאת יש מקום לכולם. ועכשיו אני מקשיבה למילות "דמות" ושומעת איך החדר הזה התכווץ והפך למיטה. "יש פה רגע, נכניס אותו מתחת לשמיכה, שיישאר חם", היא שרה. לפעמים מיטה היא כל מה שצריך.

ממריאים לאט // מוּרה

אם הזכרנו את יונה וולך, זה הזמן להתייחס גם לאלבום הבכורה המגיע באיחור של להקת מורה, הם עומר קליין, אלון לוטרינגר ושחר ברבש. באיחור כי הם התחילו לנגן יחד ב-2003, ותריסר שנים חלפו, אבל בעצם, אי אפשר לאחר עם קלאסיקות, לא? זה הקטע שלהן, משוללות פג תוקף, נצחיות. גם השלישייה הזאת הקימה את "דובה גריזלית" לתחייה, בסגנון אחר לגמרי. ולא רק וולך זוכה לכבוד, גם דוד אבידן, חנוך לוין, יהודה עמיחי ואברהם חלפי.

האלבום הפיוטי-מהורהר הזה מצריך סבלנות, אבל היא משתלמת. כלומר אם אתם אוהבים את מה שפנדר רודס עושה, את מה שמילים יפות עושות, את מה שמחשבות עושות כשהן מזדחלות מטה מהראש אל כפות הרגליים.