מאות אנשים באו לראות את ג'וליאן קזבלנקס מופיע בבארבי אמש (11.6). הם ללא ספק באו, ברובם המוחלט, בשביל ג'וליאן עצמו – לא בשביל הסיכוי שהוא אולי יבצע כמה שירי סטרוקס, אלא בשביל האיש, הדמות, אחד מגיבורי הרוק האחרונים. והיו שם אנשים שממש התאמצו. היה מישהו שעמד בתוך הקהל הצפוף על קביים ואישה בהריון מתקדם שישבה רוב ההופעה ולמראית עין נהנתה מכל רגע. היו שם המון מוזיקאים ויוצרים ששאבו ממנו השראה, והיו שם מעריצים מושבעים שחיכו שנים ארוכות בהצטרפות לזעקותיו המוקלטות כדי לפגוש את האיש שמאחוריהן פנים אל פנים, את ג'וליאן. כך שלפני הכל, עוד לפני שההופעה בכלל החלה היתה התרגשות גדולה באוויר. שמחת להיות שם בשביל האנשים האלו, בלי להכיר אותם בכלל, שעומדים להגשים חלום.
אז כן, ג'וליאן קזבלנקס הוא רוקסטאר ומקור השראה אדיר, אך הוא ללא ספק אבוד. כל מי שמכיר אותו יודע שזה חלק מסוד הקסם שלו ומה שגורם למיליונים בכל גיל להזדהות איתו לעומק – האמינות הטוטאליות שלו כמישהו דפוק לפחות כמוך, שהלך לאיבוד בחיים ומחפש בהיסטריה משהו להיאחז בו. אך בשנים האחרונות ג'וליאן העמיק את לכתו באבדון, וזה מתבטא גם במובן האמנותי. האלבום האחרונים של הסטרוקס הם כבר לא מה שהיו פעם, הם רוויי חיפושים מוזיקליים שבחלקם הכתיבה המבריקה שלו מצליחה לייצב את השירים לכדי להיטי אינדי, אך כבר לא כמו פעם. החיפושים האלו הלכו הרבה יותר רחוק בפרויקט האחרון של ג'וליאן עם להקתו The Voidz, איתו הגיע לארץ.
אמנם היתה התרגשות כבדה והילת כבוד באוויר אמש, אך העבודות של ג'וליאן עם הוויידס כן עוררו ספקות רבים בלבבות הנוכחים. האלבום שלהםיצא בשנה החולפת מבלי לעורר רושם רב, אחריו הגיעה סדרה של הופעות בעולם שיצרו רשמים מבלבלים במקרה הטוב, מאוכזבים במקרה הרע. ועם זאת, רוב מי שהגיע אמש לבארבי יצא בתחושה הכי טובה שיכולה להיות בסיטואציה כזו – הפתעה לטובה.
החזיון שג'וליאן קזבלנקס העלה אמש לבמת הבארבי הוא כזה שמאוד קשה להסביר. ערבוב של Pאנק, סינת'פופ, גראנג', פופ ורוק כבד, עם אלמנטים נוספים שהיה בכלל קשה לזהות. לרגעים היה נראה כאילו הוויידז הם אקט מגוחך שנשלף מהאייטיז, ולפרקים כאילו מדובר בתחייה של להקה מסיאטל של שנות ה-90, כשג'וליאן עצמו בכלל זוהר בחושך עם תספורת של פאנקיסט בלי ג'ל, בגדים שגדולים עליו וחולצה של טופאק. והגישה הראפרית הערסית לא נשארה רק על החולצה, קזבלנקס שידר גם אותה אמש, יחד עם שלל הדברים האחרים שהוא שידר. התחושה שהיתה על הבמה במקום מסוים היא שאתה רואה משהו מהעתיד – משהו שמזכיר דברים מוכרים אך לא דומה לשום דבר שאי פעם שמעת, ואין לך ממש איך להבין.
כל זה עומד לזכות היצירתיות המתגברת והחיפושים הבלתי נלאים של קזבלנקס והלהקה המשונה והמעולה שסביבו. הערב ככללו היה מאתגר ומרשים, חוויה ניסיונית הרפתקנית ממעלה ראשונה. אמנם, זה לא מעיד על המשקל הסגולי של החומרים הללו. השירים של הוויידז נשמעים פי אלף יותר מעניינים בלייב, אך הם עדיין יותר בגדר חיפושים רחבים ולא שירים מגובשים. לקזבלנקס יש חיבה ידועה לפופ וללחנים קליטים, שיצרה כמה מהשירים הגדולים שלו, וגם בחומרים הנוכחיים זה מורגש – בתוך החיפושים יש הרבה מוטיבים חוזרים, ריפים יפים ומהלכים קליטים שנשארים איתך. בניגוד לבעבר, זה לא מתגבש לכדי שיר שלם שנשאר איתך ואתה רוצה לזעוק לצליליו.
לראייתי זה לא מקום כל כך רע בשביל קזבלנקס. מצד אחד הוא כבר עבר את שיאו המוזיקלי עם הסטרוקס, מצד שני החיפושים הנוכחיים הם סימן אפשרי מאוד שבהמשך הוא עוד יימצא שם משהו טוב ומגובש יותר, ועם היכולות המוכחות שלו אפשר גם להמר שיש שם איזה אלבום מופת עתידי. ואז כמה מאות ישראלים יוכלו לומר שראו אותו עוד לפני שמישהו ידע מה עוד ייצא ממנו. שזה כשלעצמו משהו מאוד שונה ומיוחד בנוף הישראלי, כאשר ההופעות שמגיעות לארץ הן במקום מסוים תמיד הימורים בטוחים יחסית ברמה המוזיקלית, משיקולים הגיוניים מאוד – האמנים יהיו או בשיאם או בתקופה בה הם מבצעים בעיקר להיטים כדי להמשיך ולתחזק את מפעל חייהם. בדיוק מהסיבה הזו היה נפלא לראות את הבארבי הופך למועדון קטן, צפוף ומאתגר בניו יורק, קטן במיוחד למימדיו של האמן. ג'וליאן קזבלנקס בחן על בשר הקהל הישראלי את החומרים הניסיוניים שלו והקהל הגיב בהערכה עמוקה ובאמונה מלאה, שיתחזקו אותו להמשיך וליצור ולבסוף למצוא את המאסטרפיס שלו. 
לאחרונה אפשר היה להיתקל באמירה ש"ג'וליאן קזבלנקס הוא אחרון הרוקסטארז", ולמרות שזו אמירה בעייתית מהסוג שנוצר אך ורק כדי לעורר דיון אינסופי בנושאים סובייקטיביים שירתיחו רוקרים נאמנים, אמש אפשר היה להבין מה עומד בבסיסה. הבחור שעלה לבמת הבארבי נראה כאחד הדברים הכי קרובים לקורט קוביין בן ימינו. נדמה שהבחור עומד להתפרק על הבמה בכל רגע, מה ששומר אותך מתוח בציפיה מולו ולהיבהל בכל שניה שהוא יוצא מטווח ראייתך, כשהוא רוכן או כורע – מה שעשה חלק משמעותי מההופעה. זה הופך כל חצי-חיוך שלו למרגיע ומשמח יותר. בסיומה של ההופעה היתה תחושה שהבחור הזה, שמעורר הערכה אדירה באנשים בכל העולם, חווה בישראל משהו שהוא לא חווה כבר שנים רבות ונהנה כאן ממשהו אחר, ואי היציבות שלו הופכת את התחושה הזו למרגשת פי כמה וכמה. הכל טמון בתמונה הרחבה יותר, נדמה היה שהקהל אמש הבין זאת היטב, בידיעה שג'וליאן קזבלנקס הוא אמן בכל מובן שנמצא כרגע בחיפושים אמנותיים. קיבלנו אותו באהבה על כל מי שהוא ההיה, שיהיה ושעודו, והאהבה הזו הוחזרה אלינו. בתקווה עוד תשוב. 