רק מי שהיה שם בזמן אמת, יוכל כנראה להזדהות עם התחושות העילאיות שעוררה השבוע יציאתו המיוחלת של "Chinese Democracy" אצל מי שבמשך שנות נעוריהם הלכו לישון עם פוסטר של אקסל רוז מעל המיטה. לא משנה בן כמה אתה היום או כמה התפתחת מוזיקלית מאז, דיסק חדש של הלהקה שסיפקה לך כל כך הרבה רגעים של אושר, שלא לומר עיצבה לך את הילדות, הוא רגע מכונן של ממש.
ובגלל שהאהבה שלך אליהם כל כך גדולה, הרגע בו אתה מכניס את הדיסק למערכת הוא גם הרגע הכי מלחיץ. חושב אולי היה עדיף להישאר עם הנוסטלגיה ועם ההערכה הגדולה לשאר חברי ההרכב המקורי. הרי לאקסל ואופיו הלא יציב יש את כל הסיבות בעולם לאכזב אותך ולגרום לך לקלל את היום ואת הבנאדם בחברת התקליטים "גפן", שאישר לו להוציא כזה דבר. אבל אתה מנסה להיות אופטימי. אז אתה ממשיך לקוות ומייחל למתנת ילדות אחרונה, רגע אחרון לפני שתאלץ להודות בזקנתך ולהתבגר סופית.
מבחינתי אין כרגע מתנה יותר ראויה מהאלבום מחדש והמעולה של גאנז נ' רוזס. כן, גאנז נ' פאקינג רוזס. נכון, סלאש לא כאן, וזה חבל, אבל סולואים זה לא הכל. וסלאש, בואו נודה ונגמור עם זה כי קשה לנו, לא היה זה שכתב את השירים הטובים יחד עם אקסל. זה בכלל היה איזי סטרדלין. והוא כזכור ברח הרבה לפני ההתפרקות הכוללת בניינטיז. זה חייב להיות ההסבר ההגיוני היחיד ל "The Spaghetti Incident?".
אבל אקסל, כידוע, אף פעם לא היה פראייר. עם סוללה של מוזיקאים מצוינים מאחוריו, סאונד עדכני ומשופר, הודות למפיקים עם ביצים גדולות (בעיקר כי לא שקשקו להתעמת עם האגו שלו) ובדיוק עם אותו קול ענק, שנשמע לא פחות טוב משהיה בימיו הגדולים, הוא מספק אלבום רוק מעולה, עם המון שירים טובים, מהסוג שכבר כמעט ולא עושים בשני העשורים האחרונים.
הפחד הכי גדול שלי היה להיתקל כאן בדיסק מטאל תעשייתי, תת-ז'אנר שגאנז המקוריים תמיד ברחו ממנו כמו מאש. ואכן, בשני השירים הראשונים עולה החשש כי מדובר במה שלא קיווינו לו. שיר הנושא של האלבום ו "Shackler's Revenge", שמגיע אחריו, מספקים אמנם פזמונים מעולים ונותנים קצב טוב לפתיחה, אבל לוקים בהפקת מטאל מעט שבלונית. אלא שהעניינים מתחילים להתבהר כבר ברצועה השלישית, "Better", שכמו רבים משירי האלבום מסתובב כבר כמה שנים ברשת בגרסאות שונות. הגרסה הסופית זוכה להפקה עדכנית יותר, שבנויה כולה על לופ אלקטרוני, פזמון סופר-קליט וסולו גיטרה יותר ממכובד. זה בקלות יכול להיות להיט הרדיו הראשון מהאלבום הזה.
בכלל, נדמה שאקסל יותר מנזהר שלא להיתקע על הסאונד הניינטיזי המוכר של להקתו. בקטעים כמו "If The World", " There Was A Time" ו-" Madagascar" אפשר לשמוע לצד הגיטרות (של חמישה נגנים שונים!), מקצבי טריפ הופ ושלל סינטיסייזרים. בהתחלה מאוד קשה לעכל את הקול הכה רוקנ'רולי שלו על מצע אלקטרוני, אבל בהאזנות נוספות זה כבר מרגיש בבית ולו רק בגלל שהוא כל כך דומיננטי. חוץ מזה שמדובר, לפחות במקרה של השניים הראשונים, בשירים מעולים ממש.
ויש כמובן גם את הבלדות. בלי סלאש ודאף מק'קגיין על הגב שלו, מרשה לעצמו אקסל להשתולל. בולטים במיוחד הם "Street of Dreams" ו- "Catcher In The Rye" המרגשים, שנפתחים בנגינת הפסנתר הכל כך מזוהה של דיזי ריד - היחיד שנותר מההרכב של הניינטיז - ומלווים בעיבודים תזמורתיים מורכבים, שמזכירים, ולא במקרה, את הפאתוס הבריא של " November Rain" ו- "Estrange", שתי אופרות הרוק הכי מוצלחות שכתב אקסל באלבום הכפול "Use Your Illusion".
מוצלחים עוד יותר בעיני הם "This I Love", בלדה עירומה למדי, שנשמעת קצת כמו קלאסיקת מיוזיקל נושנה, אבל מתפקדת בעיקר כהפגנת כוח עצומה של קולו האדיר של אקסל, ו-"Sorry", קטע בלוזי פינק פלוידי מהפנט, עם טקסט מעולה שבקונוטציה הנכונה נשמע כמו שיר תוכחה על יחסיו עם סלאש. האמת, זה שיר כל כך טוב וכל כך מרגש, שפתאום זה נראה מובן מאליו למה לקח לאלבום הזה 14 שנה ו 13 מיליון דולר כדי לצאת.
למעשה, אין דרך מופלאה מזו לסיים מסע קאמבק ארוך שכזה עם האלבום הזה. אלבום שהוא גם קלאסי וגם עדכני, גם נותן בראש וגם מרגש במידה שווה, אבל גם מוכיח שעקשנותו של אקסל רוז השתלמה בסופו של דבר. עכשיו רק נותר לקוות שהאלבום הבא יגיע עוד לפני שנעלה את הילדים שלנו לתורה.