בלאק מג'יק וומן: אסתר רדא היא פסגה חדשה במוזיקה הישראלית

הויכוח שהתעורר לאחרונה, האם חשוב לציין שאסתר רדא היא בת העדה האתיופית, או שצריך לשפוט אמן רק על פי המוזיקה שלו נטו, רק על פי האלבום, הוכרע עוד בטרם החל. הסיבה הראשונה היא שאנחנו תמיד שופטים אדם לפי המקום ממנו הוא מגיע לחיינו. השנייה היא משום שהאמנות והמוזיקה ומי שיוצר אותן, תמיד יהיו מושפעים מאותו המקום, או מסיטואציה כלשהי בביוגרפיה. השלישית היא שלאמן יש פונקציה תרבותית וחברתית, הוא נושא עימו מטענים ומשפיע על סביבתו.

מ"עבודה שחורה" ועד "Life Happens"

כל זה בא לומר, שמעבר לכך שאסתר רדא היא באמת זמרת נדירה ואמנית אדירה, רדא היא, במהותה, ביצירה שלה, באופן שהיא עובדת כאמנית - שואבת השפעות וסגנונות, יוצרת את המוזיקה שלה ומביאה אותה לאופקים חדשים - רדא היא פסגה חדשה במוזיקה הישראלית. היא שיאו של תהליך, שהחל ב"עבודה שחורה" של אהוד בנאי, השיר הראשון בארץ שהתייחס ברצינות לבני העדה שלה, המשיך בפרויקט "מקהלת שבא" של שלמה גרוניך (ההצלחה המסחרית הכי גדולה שלו, האלבום היחידי שלו שהגיע ל"זהב"), צבר תאוצה אדירה ונכנס ללב המיינסטרים ב"פרויקט של עידן רייכל" (בעיקר באלבום הראשון), וכעת מגיע לשלב הבא, לדור הבא, עם אסתר רדא, שסוגרת את המעגל.

זו סגירת מעגל מופלאה. המוזיקה האתיופית, שמייצגת עדה שלמה ומכובדת, מתחברת אצל רדא לסגנונות גרוביים שהמציאו אפריקנים-אמריקנים מצפון אמריקה - ג'אז, בלוז, רית'ם נ' בלוז, פאנקי, פיוז'ן, יחד עם סגנונות גרוביים שהמציאו אפריקנים-אמריקנים ממרכז אמריקה - רגאיי, סקא, קליפסו. היא לוקחת אותם, ומחזירה אותם למולדת הישנה שלהם, למכורתם, ליבשת השחורה, הקסומה בנופיה והנוראה בקורותיה - לאפריקה. היא לוקחת את המוזיקה שהביאה איתה מאפריקה לישראל, מחברת אותה למוזיקה שהביאו איתם יוצאי אפריקה ליבשת אמריקה, מחברת את הכל יחד, וגורמת למיקס הזה להישמע הכי נוצץ, עכשווי, רענן וכיפי. ואת כל זה עושה יהודיה ישראלית, מלכת שבא משלנו, הבלאק מג'יק וומן שהיינו זקוקים לה כל כך, ואפילו לא ידענו זאת.

רגע דרמטי במוזיקה המקומית

לכן אסתר רדא - ה-EP, האלבום, המופע, התופעה - הם רגע חשוב, דרמטי ומהותי, כמעט אולי מכונן, במוזיקה הישראלית (והעולמית) החדשה. לכן צמרמורת עוברת בגוף במהלך המופע של אסתר רדא. שדווקא היא, בת לעדה האתיופית הכה אמיצה, עדה שהיתה מנותקת משך שנים משאר שבטי ישראל, ושבה והתאחדה עם שאר חלקי העם היהודי בציון (אותה ציון שסביבה נולדה דת הראסטפאריי). דווקא היא מלמדת אותנו, יושבי הארץ הותיקים ממנה (ויש שיאמרו המתנשאים מעליה שלא בצדק), איך צריך לעשות את זה באמת, איך חוזרים לשורשים, אבל מגדילים ומגביהים הרבה מעבר, איך יוצרים תרכובת שהיא מופת למה שנוהגים לכנות "מוזיקת עולם".

כי המוזיקה של רדא היא לא סתם חזרה לשורשים, זו חזרה לשורשים שנושאת עליה מאות שנים של השפלה, כאב, סחר עבדים באמריקה, וגם עשרות שנים של השפלה וכאב בשיבת העדה האתיופית לארצה בישראל. ובהמשך השתחררות מעול, וגאווה מחודשת של גזע שגיב, שהעיניים נשואות אליו. ללבן יש תשוקה קמעית לשחור. שנחשב אותנטי ממנו, אמיתי ממנו, חזק ופראי וחסון ועקשן ממנו. או בשפת הפופ של העשורים האחרונים: לנצח Cool ממנו. קוליות היא דימוי שסביבו מסתובבות תת-תרבויות פופ שלמות. דימוי ששווה מיליארדים. לכן תמיד, מתחילת המאה ה-20 ועד היום, הלבנים לקחו את המוזיקה שהמציאו השחורים, וגזרו עליה את הקופון הכלכלי.

הכי Cool בישראל החדשה

אסתר רדא מלמדת אותנו כאן שיעור חדש באיך להיות Cool. בישראל הישנה אריק איינשטיין המנוח היה סמל הקוליות. בישראל השנייה, המזרחית-ים תיכונית, זוהר ארגוב המנוח לנצח יישאר הדבר הכי קול. בישראל החדשה, הרב-תרבותית, ההטרוגנית, שנושאת פניה לעולם - אסתר רדא היא הדבר הכי קול, כי היא עושה ללא מאמץ וטיפת זיעה את המוזיקה שנחשבת להכי מגניבה וסקסית, תוך שהיא מנפצת חומות וקירות שהיו יציבים משך שנים. לא סתם שלמה ארצי צרף אותה לסיבוב הקיץ שלו. לארצי יש את החושים הכי חדים. הוא יודע היטב לזהות במהירות מה טוב, מה קול, מה חזק, מה עובד. לכן הוא רצה את רדא לידו. לכן כולם עכשיו מתחרים במי יפרגן יותר לזמרת וליוצרת הבאמת מיוחדת הזו, שעם ניהול נכון וקצת מזל, יכולה, בפוטנציאל, להיות האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם בכל הזמנים, יותר מכל דוגמה אחרת שתעלו בראשכם, ממייק בראנט ועד אינפקטד מאשרום.

רדא עלתה לבמת מועדון התאטרון עם הרכב מורחב שכלל בין היתר ארבעה נגני כלי נשיפה ממתכת (בראס) בקדמת הבמה. כל הכבוד לה שהיא נותנת כבוד לסקציית הנשיפה וממקמת אותם מקדימה - מדובר אכן בארטלירייה כבדה ודומיננטית שנתנה פייט לבס-תופים-גיטרה-קלידים המסורתיים (וצמד זמרי הליווי) והכתיבה את הצליל של המופע, אבל לעיתים היה נדמה שהנשפנים דומיננטיים מדי, בטח במקום לא ענק כמו מועדון התאטרון, ובטח עבור מי שעמד קרוב לבמה. אבל זה באמת כסף קטן. כי לנשפנים האלה, בראשות גל דהן בסקסופון-טנור, יש תפקיד מפתח בעיצוב הסאונד של רדא, ובמיוחד בהופעות.

מפגן נשי עם קרולינה ונינה סימון

האורחים שקיבצה אסתר רדא למופע ההשקה שלה היו שלוש פגיעות מדויקות, ולזכותה יאמר שהיא זזה הצידה ונתנה לשלושתם להיות דומיננטיים בנאמברים המשותפים. עם קרולינה היא כבר שיתפה פעולה בעבר, וכבר במופע בפסטיבל הפסנתר היה ברור שהשתיים האלה מתאימות כדי לעשות עסקים יחד. שתי זמרות עם קול מדהים, נשמה גרובית, פרפורמנס שמשלים אחת את השנייה, חיבור מתבקש. הקאבר המשותף שלהן ל"Four Woman" של נינה סימון היה אחד משיאי הערב, במפגן כוח נשי נהדר, שבו קרולינה יצאה מהרוטינה שלה ודפקה זעקה ששמורה לדיוות גדולות. איזה יופי.

גל תורן הוא כבר מזמן אחד ממגישי השירים הכי טובים שמסתובבים על הבמות בארץ. תנועות הברווז המתנדנד שלו, ג'ו קוקר סטייל, עם הידיים לצידי הגוף והלשון משורבבת בתוך החיוך, אומרות רק דבר אחד - אני פה כדי לקיים יחסים. ותורן מקיים. עם כל מה שזז. הוא משפריץ על הבמה אנרגיות כבירות שזורמות אל הקהל, הוא שואג למיקרופון כפר הרבעה מיוחם, הוא עוגב על רדא הנאווה במלוא גבריותו המשתלחת. הוא רקדן ושחקן וליצן והמופיען הכי מרתק שצמח כאן מאז מאור כהן. פחות משנה מה תורן שר - בין אם זה קאבר ל"קלאש" או לקלאסיקה האפריקנית-אמריקנית "Sinner Man" (בגרסת נינה סימון) - הנוכחות שלו על הבמה היא של כספית רועמת, שתענוג להיות שם כשהיא מתפוצצת.

קאבר קוסמופוליטי לאלברשטיין

כשתומר יוסף עלה היתה ציפיה שיביא איתו לתוך הקרקס של רדא קצת מהקסם של "בלקן ביט בוקס", אבל הוא ביצע דווקא את "אני רוצה לזוז", שהקליט במקור עם "בום פם". הנאמבר היה נחמד, פחות מלהיב מהציפיה. יוסף, שיודע לעוף על הבמה כשצריך, היה רתום לגיטרה חשמלית, ולא המריא. אולי עוד שיר אחד איתו, מעולם הרגאיי העשיר שיצר באלבומי הסולו שלו, היה משדרג את האירוח.

רדא הפתיעה במופע הזה שלוש פעמים. ההפתעה הטובה היתה הביצוע ל"אתה פלא" של חווה אלברשטיין, מפרויקט "שרות חווה" שייצא בקרוב. זה היה קאבר חזק, עם כל הארטילריה, שהעמיד את השיר הקטן והיפה של אלברשטיין במקום אחר לגמרי, הרבה יותר קוסמופוליטי. ההפתעה הרעה היתה בסולו תופים מיותר של המתופף, שעוד קיבל את המיקרופון כדי לקשקש באמצע המופע. מה אנחנו בסבנטיז? מופע השקה של זמרת כמו רדא הוא תוכנית אירוח עם מוזיקאים עילגים? באנו לשמוע אותה שרה ולא את הנגנים שלה מדברים. ההפתעה המאכזבת היתה הויתר על הלהיט "Anything From You", שלא בוצע. לא נורא, הנה יש למה לצפות ממנה בפעם הבאה.

צפו בקטעים נבחרים מהמופע:

Life Happens


Save Me From Myself עם קרולינה


Four Women עם קרולינה (קאבר לנינה סימון


אתה פלא (קאבר לחוה אלברשטיין


Should I Stay Or Should I Go עם גל תורן (קאבר לקלאש


Sinner Man עם גל תורן (קאבר לנינה סימון ואחרים


Feeling Good


אני רוצה לזוז עם תומר יוסף


No More


Nanu Ney