ההופעה של בריאן ווילסון אמש הייתה הופעה נוסטלגית. ומה שיפה בנוסטלגיה שהיא לא שמורה לגיל מסוים, אפשר גם קצת לדמיין אותה. עובדה: בקהל, בין אנגלו-סקסים מבוגרים ונרגשים שנראו כאילו הם באמת היו שם על החוף בשנות השישים, היו גם נערות שרקדו וידעו את כל המילים. אבל קשה לכתוב על הופעה שכל כולה הייתה מסע לזמן אחר ולוייבים אחרים, כשלא הרבה אחרי שהיא התחילה המציאות התדפקה על דלת האוטובוס של הטיול הזה ובישרה: היה פיגוע בתל אביב.
המופע המושקע הזה ראוי שאתרכז בו, אבל סרפר רוק זורם פחות חלק באוזניים כשהודעות הווטסאפ "אתם בסדר?" של כולם מתחילות לצפצף, ובשיאה של ההופעה אנשים לא מסוגלים, כמובן, להתאפק מלהיכנס לאתרי החדשות ולבדוק מה בדיוק קרה. אבל לזכותו של ווילסון יאמר שהוא עשה את כל מה שהוא יכול כדי להשהות לרגע את כניסתה של המציאות, ולתת לנו להתרפק על נוסטלגיה מתוקה.
בריאן ווילסון ישב לצד הפסנתר השחור לאורך כל ההופעה, אמר הרבה "תודה" בעברית ונראה מעט, ובכן, עייף. זה לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריית החיים הלא פשוטה שלו. אבל הוא הביא איתו להקת ענק שתעניק לקהל את מה שהוא לא יכול לבדו, ביניהם חבר להקת הביץ' בויז המקורית אל ג'רדין ובלונדי צ'אפלין, שהיה חלק מהביץ' בויז לתקופה וגם ניגן עם הרולינג סטונס מעל לעשור. אלו, יחד עם הנגנים, העלו את מפלס האנרגיה, שרו והשתוללו על הבמה בלי שום קשר לגילם הביולוגי.
ההופעה נפתחה עם כמה להיטים מתחילת הקריירה של הביץ' בויז, שהיו מהנים אבל מבחינת הקדמה בלבד לסיבה שרובנו הגענו להופעה: הבטחה לביצוע אלבום המופת "Pet Sounds" מתחילתו ועד סופו. וזה אכן קרה, וזה היה יפהפה לרגעים, למשל הביצוע המרגש ל- "You Still Believe In Me", ולפעמים, בלהיטים כמו "God Only Knows", זה נשמע כמו ניסיון מעט משעמם לשחזר את הסאונד של האלבום.
אחת הגדולות של האלבום הכל כך מוערך ההוא הייתה בפער העדין וקורע הלב שבין הלחנים והעיבודים המלודיים והשמחים לבין הקו הדק של הבדידות והמלנכוליה בטקסטים של ווילסון. העדינות הזו נעדרה מההופעה, ואולי זה בסדר כי באנו לשמוח, למען השם. הצליל הכל כך ייחודי של הביץ' בויז נברא מחדש בהופעה הזו והצליח לקחת את כולם למקומות אופטימיים יותר.
השיא היה דווקא אחרי "Pet Sounds", כשווילסון ולהקת הענק שלו חזרו להדרן. מלאי שמחה והכרת תודה כנה, הם עלו על הבמה ונתנו לקהל כמה מהלהיטים הכי גדולים של הביץ' בויז, ביניהם "Good Vibrations" שהוא אולי השיר הכי מזוהה של הלהקה, "Barbara Ann" ו-"Surfin USA". אולי כי אלו באמת שירים מרימים ומקפיצים ואולי גם כי אנשים רצו לחכות עוד רגע לפני שהם חוזרים לחדשות, הקהל המאוד מגוון של ההופעה הזו יצא מגדרו.
זו הייתה הופעה טובה, אנכרוניסטית מעט, מרגשת לפרקים ומשעממת ברגעים אחרים. לא מדובר באירוע בלתי נשכח, אבל זו הייתה הזדמנות לראות את אחד המוזיקאים המעניינים והמשפיעים ביותר, במה שנראה כמו סיבוב ההופעות האחרון שלו. אין לנו אלא להיות אסירי תודה שווילסון בחר בישראל כיעד לסיבוב ההופעות הקצר הזה, וסיפק לנו מפלט לשעה וחצי בחופי קליפורניה. אבל אז חוזרים למציאות.