"בשמונה השנים שעברו עלי עברתי כל כך הרבה ועדיין אני מרגישה שיש עוד דרך ארוכה לפני, בעזרת השם, וכשאני מהלכת לי ברחוב לעיתים, אני פוגשת בשאלה אחת שממשיכה לחזור על עצמה: האם אני מתחרטת, על השיר שלנו? על הפסטיגל? על הקרחת?", כך כתבה נינט טייב בדף השירים שלה, שניצב לרגליה במופע בבית האופרה עם סימפונט רעננה. והתשובה הגיעה בביצוע וירטואוזי לשירה של אדית פיאף: "אני לא מתחרטת על כלום", שרה נינט בצרפתית, בזמן שהתזמורת מלווה אותה לעוד קטע מהיפים במופע הזה.
גם באופרה נינט היא רוקרית אלטרנטיבית
השאלה אם נינט צריכה להתחרט על משהו בטלה בשישים כשמאזינים וצופים בה על בימת המשכן לאמנויות הבמה, מפזזת, כורעת, יושבת, מחייכת, בוכייה, כעוסה, רוקעת ברגליה, מאבדת שיווי משקל ורועדת בכל הגוף כמו מתחשמלת מהמיקרופון, מאחורי על מסך ענק צלליות של שלוש גדרות כמו היתה נינה קונצרטינה. היא הכי יפה בעולם, באאוטפיט שחור שעושה ממנה ברבור, והיא שרה, שרה כמו שרק נערה מעיירת פיתוח, שהפכה לנסיכה ישראלית והיום מוצאת את עצמה כיקירת תל אביב, הברנז'ה והממסד התרבותי, ועדיין בוחרת להיות רוקרית אלטרנטיבית - יכולה לשיר.
נינט לא שרה במופע הזה כמו שהייתם מצפים ממנצחת כוכב נולד שמנפחת שירים סתם כדי שיישמעו גדולים ומרשימים יותר. ממש לא. היא שרה כמו שזמרת רוק עם גישה אוונגארדית היתה שרה - פעם חזק (אבל אף פעם לא חזק מדי), פעם בלחישה, פעם בצורה "קלאסית", פעם במגמה "שטוחה" בכוונה, לפעמים עם נאקות, עם זעקות, עם זמזומים ומשחקים, מדלגת בקלילות בין אופני שירה, לא פומפוזית, לא מתיימרת, מאוד מאוד מדויקת ("שלווה"), שולטת במה שהיא עושה, מחוברת לתזמורת ורוקדת לצליליה, מצטרפת לעיתים לקטעי הסולו הקטנים, נותנת תחושה שהיא שם כל הזמן, הולכת לפעמים על הקצה וכמעט מאבדת את השיר, אבל אף פעם לא ממש.
השיא: בביצוע לג'ף באקלי
סימפונט רעננה הם באמת תזמורת מופלאה, שבעזרת המנצח רועי אופנהיים ושורת מעבדים, עשתה ממיטב הרפרטואר הנינטי פנינים. נוצרו במופע הזה מיני-יצירות קלאסיות ששווה להקליט ולהוציא לאור. רובן ככולן לשירים מהאלבום השני והמורכב יותר של נינט, כמו "אם אני אלך" (ממש אופרת רוק), "כלה", "מדברים" ו"פרח". השיא הגיע בקאבר ל"So Real" של ג'ף באקלי, שעשה שימוש נהדר ביכולות של התזמורת לתת לשיר ערכים מוספים כמו המעברון הקטן בסוף כל שורה וקטע האוונגרד העוצמתי בסוף.
"כך היה תמיד" עבד על נדנדה שבין בית שקט לפזמון רועש, נינט שרה כמו זמרת אופרה והתזמורת נתנה בראש. לעומתם בלטו בהבדל גדול שירי האלבום הראשון של נינט - "יחפה", "היא יודעת" ו"כשאתה כאן" - העגלגלים יותר, המלודיים יותר, שבהם היו העיבודים יותר בתפקיד מנפחי להיטים, כמשתמע מהשירים עצמם.
החלום הגיע לשיא בשיר החדש
ונינט הראתה שגם בעדינות שלה יש המון עוצמה. את "כלב", למשל, אולי השיר הכי מכוסח שלה, היא נתנה בביצוע שקט יחסית, אבל שרה אותו באופן מצמרר, קריפי, והבליטה את השורה היפה "במיטה נשאר רק הצד שלך מחוסר הכרה", עד שסיימה בזעקה נואשת. מ"מודה אני" של מאיר אריאל היא עשתה תפילה פרטית. את "כדור פורח" הכואב היא לקחה לכיוון של חלום, כמו מתוך סרט.
החלום הגיע לשיאו בשיר החדש שלה "היום": "היום זה מסתדר, היום יותר מכל יום אחר, היום הזה שלי, היום אוכל סוף סוף לשיר אותי / חלום אחד ודרך ארוכה, חלום אחד ודרך משונה, אולי מחר יקרה לי משהו טוב / היום הבטחתי לא לתת מקום לפחד בתוכי. מותר להתרגש ומבה אכפת לי שרואים עלי / חלום אחד ודרך ארוכה, חלום אחד ודרך משונה, אולי מחר יקרה לי משהו טוב".
השנדליר הענק שבצד הבמה כחול, התזמורת מנחמת עם רמז מ"אי שם מעבר לקשת", ונינט, שכבשה במופע הזה פסגה חדשה כאמנית, כזמרת מבצעת וכיוצרת, מחייכת בסיומו של ביצוע נפלא. מה עוד צריך בחיים.
